לפני שנתיים, במהלך שבעת הימים לאשתי ולבנותיי, הגיעה אלי הגיבורה גלית גלבוע לנחם אותי. היא סיפרה לי את סיפורה.
ב2002- ארוסה נהרג בעיר הפלסטינית ג'נין, לשם שלחה ישראל חיילים מדלת לדלת כדי לעקור את הטרור. עשרים ושלושה מצעירינו מתו כי בחרנו למזער את הנפגעים האזרחיים. אז, כמו עכשיו, העולם האשים אותנו ב"רצח עם". היא נשארה שכולה, שמלת הכלה שלה מעולם לא נלבשה.
בצערה היא פנתה לשמיים וזעקה: "אתה חייב לי! אני דורשת בעל! אני דורשת בנים כדי למלא את מקום אלה שאיבדנו!" תוך שנה היא נישאה. היום היא אם לתשעה ילדים, שמונה בנים ובת אחת. בשבעה שלי היא נתנה לי עצה זו: "דורש מה שמגיע לך. דרוש ניסים! אלוהים חייב לך"!
המילים האלה מהדהדות בראשי השבוע כשאנחנו מתקרבים ליום כיפור, יום הדין.
אנחנו אומרים את המילים הנוגעות ללב של "ונתנה תוקף": "מי יחיה ומי ימות?" אנשים רבים רועדים מהמחשבה. אבל באופן פרדוקסלי, אנחנו לובשים לבן ביום כיפור ושרים מנגינות של שמחה, ואנחנו מאמינים שיום כיפור עצמו מוחק את חטאינו. זה גם יום של יראה וגם יום של ביטחון.
השנה, איני יכול להתקרב אליו בפחד. לא כשאני מסתכל על העם היהודי היום.
אני רואה את הנוער שלנו נלחם, לא לכבוד אלא למען האנושות, מתעמת עם המשטרים הרצחניים של חמאס ואיראן, שמשקיעים את האנרגיות שלהם ביצירת נשק גרעיני שיכול לחסל את העולם. אני רואה אזרחים שתומכים בחיילים ובמשפחותיהם במשך שנתיים ארוכות, מספקים מה שהמדינה לא יכלה. אני רואה צעירים וצעירות מתחרים להצטרף לגדודים הקשים ביותר, מתפארים לא על פחות ימי מילואים אלא על כמה חודשים הם שירתו. אני רואה מתנדבי שירות לאומי שמאיישים בתי חולים ובתי ספר, ובני נוער שעובדים במשמרות במגן דוד אדום, מוותרים על חיי הלילה שלהם כדי להציל חיי זרים.
אני רואה את החטופים שחזרו מהשבי בעזה מספרים סיפורי אמונה: שמרו כשרות בתנאים בלתי אפשריים, ציינו שבת כמיטב יכולתם, לחשו ברכות על האוכל. בחושך, הם הוקירו את האור, ומאז שחרורם הם השראו אותנו בדוגמאות הזוהרות שלהם של אומץ מול המצוקה הנוראה ביותר.
אם יום כיפור עוסק בהראות לאלוהים שעמו ראוי, אז בוודאי השנה נוכל לעמוד זקופים. עשינו את שלנו. אלוהים חייב לנו!
זו לא יהירות. זה הברית שלנו. היהדות מעולם לא ראתה בהיסטוריה חוזה שנחתם פעם אחת ונשכח. הוא מתחדש בכל דור. אלוהים קשר עצמו לגורלנו. הוא הבטיח שאם נלך אתו, הוא ילך עמנו. הלכנו. נתנו. הקרבנו. עכשיו, ביום הדין, אנחנו אומרים: אנחנו מוכנים!
צדק לא עוסק רק בעונש. הוא גם מצדיק את אלה שחפים מפשע. זוהי ההכרה שאנשים שסבלו, סבלו וקידשו עצמם לאומתם ראויים לחיים ולברכה.
יום כיפור הזה, בואו ניכנס לצום לא באימה אלא באמון. איננו מבקשים ניסים; אנחנו דורשים אותם - כמו שגלית עשתה פעם, וכמו שהברית שלנו מאפשרת. זכינו בזכות לחיות, לפרוח, לראות שלום ולהיות עדים לניסים נוספים.
ביום הדין, המסר שלנו פשוט : ראויים אנחנו!
הרב ליאו די הוא מחנך המתגורר באפרת. ספרו 'משנים את העולם: תרומתה של היהדות למודרנה" ראה אור לאחרונה בעברית לזכר אשתו לוסי ובנותיו מאיה ורינה שנרצחו בידי מחבלים בפסח תשפ"ג.