איריס חיים, אמו של יותם ז"ל, שנחטף מקיבוץ כפר עזה ונורה למוות בשוגג על ידי כוח צה"ל בשג'אעיה לאחר שנמלט מחוטפיו, משדרת עוצמה ואופטימיות נדירה למרות הטרגדיה הבלתי נתפסת.

בשיחה מרגשת ונוגעת ללב בפודקאסט של הדר מילר, היא משתפת בתובנותיה על החיים, על תפקידה הלאומי ועל הצורך הדחוף בחיבור מחדש של החברה הישראלית.

הריאיון נפתח בהתייחסות לאור הפנימי שאיריס מקרינה. "זה מה שאומרים, אתמול אמרו לי כאן שאני פשוט נראית מוארת, זה כאילו אני לא מסתכלת על עצמי יותר מדי ככה, ולא רואה את זה בעצמי, אבל אני מרגישה שיש בי הרבה אור. יש לי איזו יכולת, בכל מקום, להיות באופטימיות".

כשנשאלה מאין נובעת הסתכלות חיובית זו, בייחוד לאחר הטרגדיה שחוותה, היא מדגישה: "אז אני חושבת שזה מאוד בסיסי, זה משהו מאוד ב-די.אן.איי שלי, כאילו נולדתי עם משהו אופטימי תמיד. אני לא זוכרת, חוץ מהיום שהודיעו לנו שיותם נהרג, ימים של יאוש."

היא נזכרת בשני רגעים של ייאוש בחייה: פעם אחת כשיותם סבל מאנורקסיה וסירב להתאשפז, והיא חשה דאגה עמוקה "ואז הוא דווקא אומר לי, אימא, אל תדאגי, אני אסתדר, תראי שאני אמצא דרך ואני אטפל בעצמי." הרגע השני והקשה מכולם היה "היום שהודיעו לנו - שגם בו לא הבנתי איך אני מתקדמת".

היא משחזרת את הרגע בו קיבלה את ההודעה המרה מכל. "זה היה היום האחרון של חנוכה. בעצם באותו ערב כבר לא היה חנוכה, אבל הבוקר זה עוד היה חנוכה. ובאו אלינו משלחת של נשים הביתה ובישרו לנו את הדבר הכי גרוע שיכול להיות. שזהו, שכבר אין למה לחכות, יותם נהרג. אני חיכיתי, קיוויתי, האמנתי, הייתי רק באופטימיות. באמת לא נתתי אפילו לשביב של איזשהו רמז, סיכוי שאולי לא, להיכנס אלי. מאה אחוז אופטימיות וביטחון מלא, שזה רק עניין של זמן, ויותם חוזר הביתה. ופתאום מודיעים שהוא חזר הביתה לשמיים. זה היה קשה מאוד, רגע של חושך גודל מאוד".

היא מתארת את הדרך שבה מצאה את האור בתוך האפלה. "הרגשתי שזה לא הגיוני לי להיות במצב של יאוש. אני לא יכולה להיות שם. פשוט עשיתי פעולה אקטיבית. השתתפתי בתרגיל של פסיכודרמה והמורה שלי ביקשה ממני לדבר, כאילו אני יותם. זרמתי עם זה ונתתי לעצמי להיות שם בלי יותר מדי לשאול. כשהייתי שם, יותם באמת כאילו התגלה לי, כפרטיזן. דיברתי כאילו אני יותם, ומהפה שלי יצאו מילים, של גבורה וכוח. כך יצרתי את התודעה החדשה הזאת, שנכון הגוף שלו לא פה, אבל יותם איתנו כל הזמן".

איריס מעידה כי היא חשה את החיבור של עם ישראל לאסון האישי שלה. "אני מקבלת המון פידבקים לגבי יותם. שיותם נכנס לאנשים ללב".

החיבוק של משפחת חיים לחיילים שהיו מעורבים בתקרית לא מובן מאליו. "מהשבעה באוקטובר הבנתי שהלב שלנו באמת פועם ביחד. ראיתי את זה מתחילת הדרך. אני לא באתי מהעולם של חיבורים, הייתי מאוד מנותקת, גרתי בעוטף ולא הכרתי שום דבר חוץ ממה שקשור אליי.ואני חושבת שיש עוד הרבה אנשים שחיים ככה, לא משנה אם זה בימין או בשמאל".

היא מתארת רגע מכונן מתחילת המלחמה, ב-9 באוקטובר, שהמחיש לה את עוצמת החיבור. "הייתי צריכה לקנות דברים אז אמרנו נלך לסופר פארם וקפצתי לסופר פארם, לסניף של ניות, ובכניסה לסופר פארם עמדו שתי ילדות בנות שמונה ועשר דתיות חרדיות עם שמלות והן אוספות תרומה לחיילים. זה ריגש אותי. שגם אם אין להן קשר ישר הן רוצות לתרום אפילו את המעט הזה".

לצד זאת חיים מודאגת מאוד מהשסע בחברה הישראלית. "אני לא צופה בטלוויזיה מהשבעה באוקטובר. הטלוויזיה לוקחת אותי למקומות שלא מתאימים לי. כל הפרשנויות והדיבור המאוד מפלג גרם לי להבין שזה לא בשבילי".

היא טוענת כי הבעיה היא אינה חילוקי הדעות, אלא אופן הביטוי שלהם. "הדבר היחיד שקשה לי יותר זה לא אם אנחנו לא חושבים אותו דבר, כי זה מאוד הגיוני. קשה לי ההתנהגות והשיח אלים שאני רואה אותו מצד הממשלה והכנסת. חלקם מתנגחים ומדברים לא יפה אחד על השני וזה מחלחל מאוד כלפי מטה. בעיני זו תופעה מאוד מסוכנת. כשזה הופך לפרסונלי, זה גם הופך להיות אלים ומאוד מסוכן. את זה אני רוצה לשנות".

היא מתארת את השינוי התפיסתי שחל בה מאז השבעה באוקטובר כ"קפיצה רוחנית". "פתאום לא יכולתי לסבול שאנשים באים אלינו הביתה ומדברים בכעס על הממשלה. אמרתי 'חבר'ה זה לא מתאים לי. אתם רוצים לבוא לכאן? בואו נדבר על דברים אחרים. נדבר על יותם, נספר עליו, אני לא רוצה שיביאו כעס לבית".

את הדרך לתיקון השסע, איריס רואה באחריות אישית, מצד כל אזרח. "עלינו לנקוט באחריות אישית, לתת דוגמה אישית של אחדות. אסור לפסול או למחוק. צריך להכיר יותר".

לסיום, היא מבהירה כי אין לה כוונות להיכנס לפוליטיקה. "אני חושבת שפוליטיקה זה ממש לא מתאים לי אני לא בן אדם פוליטי. אני רוצה להמשיך להשפיע בדרכי שלי ולא מאמינה שאוכל להצליח להשפיע יותר דרך הפוליטיקה. אני רוצה שהקול שלי יישמע ושהמסר יישמע בדרך שלי".