בהר הזיתים התקיימה היום האזכרה לרב יהודה אלקלעי, ראשון מבשרי הציונות המעשית והפוליטית, במלאת 147 שנים לפטירתו.
על דמותו ופועלו שוחחנו עם פרופ' יוסף שרביט, איש המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו בבר אילן, שנכח באירוע שהתקיים לראשונה באופן ממלכתי.
"מזה כשש שנים פרופ' יצחק קראוס מגיע לשם עם כמה אנשים בודדים, והשנה לראשונה ההסתדרות הציונית העולמית בראשות יעקב חגואל לקחה את המושכות וארגנה אזכרה ממלכתית ראשונה. הגיעו כמה עשרות אנשים. אחת הקבוצות היא מתיכון מאפרת כאשר אחד התלמידים הוא נצר לרב אלקלעי", מספר פרופ' שרביט.
בהתייחס לפועלו המיוחד וההיסטורי של הרב אלקלעי, מציין שרביט כי שלושה נחשבים למבשריה הראשונים של הציונות, הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי הירש קלישר ומשה הס, "שלושתם נחשבים מבשרי הציונות כי הם לא רק הגו אלא גם עשו, קיבצו סביבם אישים שפעלו לשיבת ציון וקוממיות ישראל". השלושה הובילו לרכישת קרקעות בארץ ישראל, להתארגנות פוליטית, להצהרות מדיניות משמעותיות ולזיהוי דמויות שדרכן ניתן היה לפעול להקמת מדינה.
"הם דיברו על חידוש לאומיות יהודית וקוממיות לאומית ועל מעשה מדיני בישות מדינתית. הדברים היו אז קצת מעורפלים כי הם היו בראשיתם של דברים ולכן קצת גיששו באפילה, אבל הם ביטאו דברים שהיה להם הד משמעותי בסביבתם".
כשהוא מנתח את פועלו של הרב אלקלעי מציין שרביט כי מדובר במי שלא היה רק מבשר ציונות אלא ממשיכו של הרעיון המשיחי הנורמטיבי, כהגדרתו, רעיון שהתבסס במאה ה-16 ועבר שבר גדול במאה ה-17 עם תופעת השבתאות. "הרעיון הזה נורמטיבי במובן זה שהוא מבוסס על כמה הגדרות, והמובהקת שבהם היא של הרמב"ם שמדבר על מי שעוסק בקיבוץ גלויות ומלחמות ישראל ובניין המקדש, ומדבר על שלבים של צעדים מדיניים שיובילו גם לתהליך רוחני של משיח בן דוד".
הרב אלקלעי למעשה פוסח על המאה ה-17 ומקבל השראה לפועלו ולתפיסתו הגאולית מהמאה שקדמה לה, אז התבסס הרעיון המשיחי לאור פסיקתו של הרמב"ם והדברים באים לידי ביטוי בהיערכותם של הראובני ומולכו לכיבוש הארץ, רכישת הקרקעות בידי דונה גרציה, העלייה לארץ ישראל והקריאה לחידוש הסנהדרין והפסיקה היהודית כאשר השאיפה היא חידוש ישות מדינתית יהודית בארץ ישראל. מאותה מאה נוטל הרב אלקלעי את ההשראה לפועלו המדיני והגותו המעשית.
"הרב יהודה ביבס, רבו של הרב אלקלעי, רואה בחזרה לארץ ובחידוש קוממיות ישראל את החזרה בתשובה. הרב אלקלעי מספר על הרושם הגדול שהמפגש עם הרב ביבס עשה עליו, והוא מתחיל לפעול באופן שיטתי לעודד עלייה לארץ ולקיים מדינה יהודית בארץ ישראל", אומר שרביט ומעיר כי "האירועים שהיו בסביבותיו עודדו את המהלכים הללו. מדובר בלאומיות בבלקן, בעלילת דמשק ב-1840, בהקמת כי"ח שפעלה ברמה הבינלאומית. כל אלה מדרבנים אותו לכתוב שני ספרים משמעותיים, מנחת יהודה וגורל ה', שבהם הוא מפרט תכנית מדינית להקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל. הוא יוצא למסעות דיפלומטיים בצרפת, אנגליה וגרמניה. ספריו הם משנה מדינית מעשית ובכך הוא ממשיכו הנאמן של הרעיון המשיחי הנורמטיבי".
שרביט מדגיש את הדברים אודות המשיחיות הנורמטיבית על רקע המשבר המשיחי שהתחולל במאה ה-17 בשמותם של שבתאי צבי ויעקב פרנק, מה שגרם לרבים לראות במשיחיות רעיון מגלומני שמדרדר למצבים חמורים.
"במאה ה-17 כששבתי צבי התאסלם ויעקב פרנק התנצר נוצרה רתיעה חמורה ביותר מהרעיון המשיחי. היהדות הספרדית אמרה ששגינו בקשר לשבתאי צבי ועלינו לחזור לרעיון המשיחי הנורמטיבי התנ"כי, שמשמעותו היא שאיפה לקוממיות ישראל באופן שיטתי ומסודר עם כל הרכיבים שלימים הציונות תתפאר בהם, ההתיישבות, העלייה, המוסדות הלאומיים. לעומת זאת הפזורה האשכנזית אומרת שטעינו טעות חמורה ביותר עם שבתאי צבי ולא נעשה אותה שוב ולכן נדחה את הרעיון המשיחי לאחרית הימים, וכל דבר שייראה כהדהוד הרעיון המשיחי השבתאי יידחה על הסף. לכן החסידות נדחתה על הסף על ידי המתנגדות, ולכן הציונות נדחתה על ידי מתנגדיה וכך הזרמים האחרים שהתפצלו בפזורה האשכנזית בעקבות המשבר השבתאי וגם המשבר השפינוזאי".
ממשיך פרופ' שרביט ומתאר את השתלשלות התפיסות לאורך השנים, מה שהוביל לכך שעל מנת להיות ציוני בפזורה האשכנזית היה צורך לצאת מהנורמה הדתית, מה שלא היה כך אצל הספרדים. "כשהרב אלקלעי מדבר על שיבת ותקומת ציון הוא יונק מהמאה ה-16 ללא משבר אלא מתוך רציפות אורגנית".
עוד מציין שרביט כי סבו של הרצל היה התוקע בשופר ושמש בית הכנסת של הרב אלקלעי שהעניק לו את שני ספריו שבהחלט יתכן שהתגלגלו לידיו של הרצל עצמו והפכו לבסיס ההשראתי לפועלו הציוני הכולל יסודות ורעיונות רבים מתוך ספריו של הרב אלקלעי.
על הפער בין הגישה האשכנזית לזו הספרדית בעקבות משבר השבתאות, מציין פרופ' שרביט כי "הרב קוק עתיד לשחות נגד הזרם ולהיות היוצא מהכלל המלמד על הכלל, מה שהגאון מוילנא ניסה לעשות במשך פרק זמן מסוים, לחזור לרעיון הגאולה דרך הטבע, אבל בעקבות משבר 1840, שנת תור המפורסמת, חזרו תלמידיו למסלול האנטי ציונות כי המשבר היה כבד מנשוא. לא כן הרב קוק שחולל את מהפכת השיבה של העטרה ליושנה כאשר כתב על הרצל את המספד בירושלים כביטוי לחזרה למשיחיות הנורמטיבית".