השבוע לפני 30 שנה, ב-ד' בתשרי תשנ"ו, 28 בספטמבר 1995 נחתם הסכם אוסלו ב', בטקס ראוותני נוסף בבית הלבן.
זה היה ההסכם המשמעותי ביותר אחרי שני ההסכמים הקודמים, הסכם העקרונות המכונה הסכם אוסלו א', והסכם עזה-יריחו שבו ישראל נסוגה מרוב חבל עזה והתחילה את הנסיגות ביו"ש.
כמו לרוב קוראי הטור הזה, גם לי אין עודף סימפטיה להסכם אוסלו. הסכם אוסלו היה הסכם נוראי, שהביא עלינו לא מעט אסונות ושפיכות דמים. אבל בדיעבד, כיוון שנתקע בשלב הביניים ולא הביא להסכם קבע, היה לו גם מרכיב אחד לטובתנו: הוא חיסל את המונח 'הכיבוש'. הטענה שישראל כובשת ביו"ש היא טענה שקרית שמהודהדת על ידי התעמולה הפלשתינית. אחת ההצלחות המסחררות של הפלשתינים והשמאל בישראל, היא הטמעת המונחים הכוזבים 'כיבוש' ו'שליטה על עם זר נטול כל זכויות'.
אין באמת כיבוש ביהודה ושומרון. לא רק עקרונית ואידיאולוגית - עם לא יכול להיות כובש בארצו שלו - אלא גם עניינית: השליטה הישראלית על יהודה ושומרון כיום, והלגיטימיות של ההתנחלויות, לא נובעים מכיבוש צבאי אלא מהסכם מדיני, שעליו חתום לא פחות מאשר יאסר ערפאת. נניח לצורך הדיון ש'כבשנו' את השטחים בתשכ"ז - גם זה לא נכון אבל נניח - בכל מקרה הכיבוש הזה הסתיים בדיוק לפני 30 שנה, בהסכם אוסלו ב' שבו חולקו יהודה ושומרון לשלוש הקטגוריות המדוברות: שטח A שבשליטת הרשות הפלשתינית, שטח C שבשליטה ישראלית מלאה, ושטח B בשליטה אזרחית פלשתינית כמו שטחי A אבל השליטה הביטחונית היא ישראלית כמו שטחי C. והמצב הזה יישאר עד להסדר הקבע, כשבדרך יקבלו הפלשתינים שטחים נוספים - לא את כל השטח (והם קיבלו).
ג'נין שכם רמאללה, קלקיליה וטול-כרם וכל שטחי A ו-B נמצאות בשליטת הרש"פ יותר שנים משישראל שלטה עליהם. השליטה הישראלית נמשכה 29 שנים, מאייר תשכ"ז ועד חשון תשנ"ו, 1967-1995. שלטון הרש"פ נמשך כבר 30 שנה.
מאז מבצע 'חומת מגן', בפועל, צה"ל שומר על שליטה ביטחונית מלאה בכל יהודה ושומרון, בלי שינוי בשליטה הפלשתינית האזרחית. האזרח הפלשתיני בשטחי הרשות הפלשתינית נמצא לכל דבר ועניין תחת שלטונה, למעט פיקוח ישראלי על יציאה וכניסה שלו מיו"ש ובחזרה, וזאת מסיבות ביטחוניות מובהקות. הוא מצביע לפרלמנט פלשתיני עצמאי שבסמכותו לחוקק חוקים שלמדינת ישראל אין שום השפעה עליהם.
יש ממשלה פלשתינית עצמאית לחלוטין, שמנהלת את כל חיי היום יום של האוכלוסיה הפלשתינית. האזרח הפלשתיני שולח את ילדיו למערכת חינוך פלשתינית עצמאית, מקבל שירותי בריאות ממערכת בריאות פלשתינית עצמאית, משלם מיסים לרשות הפלשתינית על פי החלטתה בלי שום התערבות ישראלית, ואפילו אישורי בניה בשטחי הרש"פ הוא מקבל ממשרד השיכון הפלשתיני. בכל שטחי A אין ולו בסיס קבע אחד של צה"ל. הפעילות הצבאית היחידה היא לחימה ממוקדת נגד אירגוני הטרור, פעילות שבחלקה נעשית בתיאום עם הרשות הפלשתינית. בשטחי A ו-B גם יחד - 40% משטחי יו"ש, שבהם גרים מעל 90% מהאוכלוסיה הפלשתינית - אין ולו יישוב ישראלי אחד. איפה פה 'הכיבוש'?
את ההישג הבודד הזה של הסכם אוסלו, חייבים להמשיך ולשמר.
בניגוד לרבים מחברי בימין, אני רואה בקיומה של רשות פלשתינית עצמאית אינטרס ישראלי. טוב לנו שישנה רשות כזו שאפשר לדבר איתה במידת הצורך, ולהילחם בה כשצריך. זהו אינטרס ישראלי, שהטיפול באזרח הפלשתיני איננו בידי ישראל אלא בידי רשות פלשתינית עצמאית שאיננה מדינה, ושאסור שתהיה מדינה.
מפת הסכם אוסלו ב', וגם מפות ההסכמים שבאו בעקבותיו - הסכם וויי (נתניהו) והסכם שארם (אהוד ברק) - הוכתבו בסופו של דבר על ידי האינטרסים הישראלים, גם הצבאיים וגם ההתיישבותיים. לא אכנס כאן להסבר מפורט על כך. כתבתי על כך בעבר בהרחבה בספרי 'כנגד כל הסיכויים' ובמקומות נוספים.
לכן, גם לצורך ההתמודדות במישור המדיני, הריבונות צריכה להיות מוכתבת ממפות הסכם אוסלו. זה לא אומר שאנחנו מוותרים חלילה על זכותנו לכל שאר השטח. בשטחי C תהיה ריבונות ישראלית, שטחי הרשות הפלשתינית יישארו חסרי ריבונות לעתיד לבוא, להתפתחויות שכיום אף אחד לא מסוגל לחזות אותם.