הדיונים שמתקיימים בימים אלה באופ"א ובפיפ"א סביב האפשרות להרחיק את ישראל ממפעלים בינלאומיים אינם רק צעד פוליטי, אלא גם ביטוי לצביעות עמוקה. גופי הכדורגל האירופיים נוהגים להציג עצמם כמי שפועלים למען הכלה, סובלנות ושוויון, אך בפועל הם מתעלמים מעובדות יסוד שמפרקות את טיעוניהם.
בישראל משחקים כיום מאות כדורגלנים מוסלמים ערבים, הן בליגות המקצועיות והן בנבחרות הלאומיות. על פי נתונים רשמיים, כרבע משחקני הכדורגל במדינה הם בני החברה הערבית. הם חלק בלתי נפרד מהכדורגל הישראלי - שחקני נבחרת לאומית שמייצגים את המדינה בזירה הבינלאומית, כוכבים בליגת העל שמובילים קבוצות, ואייקונים חברתיים בקהילותיהם. אין עוד רבות כמותה בעולם, מדינה שבה קיים שילוב כה עמוק ומשמעותי בין רוב למיעוט דרך מגרש הכדורגל.
צביעותם של השחקנים המוסלמים־ישראלים עצמם בולטת במיוחד. רבים מהם חייבים את הקריירה המקצועית, החשיפה הבינלאומית והפרנסה לכדורגל הישראלי, אך מול הקריאות להדחת ישראל הם שותקים. שתיקתם אינה ניטרלית; היא משדרת לגופי הספורט בעולם שאין להם עניין להגן על הבית המקצועי שממנו צמחו. דווקא ברגע שבו ניתן היה להוכיח שהכדורגל הישראלי הוא דוגמה מובהקת לחיים משותפים ולהזדמנות שווה, אותם שחקנים בוחרים להסתתר. הציפייה מהם איננה להיכנס לוויכוח פוליטי, אלא להגן על העיקרון הפשוט: המגרש הוא מרחב של שותפות, לא של הדרה.
הכדורגל הישראלי הוא אולי אחת הזירות היחידות שבהן שותפות אמיתית מתרחשת יום יום. שחקנים יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ותיקים ועולים חדשים - כולם חולקים חדרי הלבשה, עולים יחד לכר הדשא ונאבקים כתף אל כתף מול יריב משותף. זה המקום שבו מתבטלת ההפרדה, שבו הזהות הקבוצתית גוברת על כל זהות אחרת. ובכל זאת, כשהאיום של אופ"א מרחף מעל ראשי כולם, אנחנו מגלים דממה צורמת מצד אלו שיכלו להיות הקול הברור ביותר נגד אפליה קולקטיבית.
האבסורד גדול עוד יותר משום שאותם שחקנים ערבים הם הדוגמה המוחשית לכך שהטענות נגד ישראל אינן מחזיקות מים. עצם נוכחותם בנבחרת הלאומית ובליגות המקצועיות מפריכה את כל הדיבורים על הדרה, אפליה או גזענות ממוסדת. ישראל לא רק מאפשרת להם לשחק - היא מציבה אותם בחזית, מעניקה להם במה שווה, ומאפשרת להם לייצג את המדינה מול מיליוני צופים ברחבי העולם. שתיקתם במקרה הזה אינה רק החמצה אישית, אלא ויתור על הזדמנות לשבור נרטיב שקרי שהפך לכלי נשק פוליטי.
העובדה שכמעט ואין קול פומבי מצד אותם שחקנים, ושכלי התקשורת הישראליים נמנעים מלהבליט את הפן הזה, יוצרת מציאות מעוותת. העולם רואה רק את ההאשמות, את הקריאות להדחה ואת הלחצים הפוליטיים - ולא את התמונה המלאה, שבה הכדורגל בישראל הוא שדה של שותפות אזרחית שאין כדוגמתה במזרח התיכון.
כעת, מול ההכרעות של אופ"א, הגיע הזמן לומר בקול ברור: שתיקה היא צביעות, והיא מסוכנת. מי שמרוויח מהמערכת חייב גם להגן עליה. אם השחקנים הערבים הישראלים לא יאמרו את האמת הפשוטה - שישראל היא מדינת כדורגל משותפת לכלל אזרחיה - הרי שהם משתפים פעולה עם מי שמבקש למחוק את הקריירות שלהם עצמם ויואילו להרחיק עצמם ממגרשי הכדורגל במדינת ישראל.