עם ישראל נמצא ערב הכניסה לארץ ישראל, לאחר מות דור המדבר כולו ואחר שמשה, מנהיגם של ישראל, הודיע להם על סיום הנהגתו בת ארבעים שנה: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא, וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה".
זה הזמן ליידע את עם ישראל על עתידו ונצחיותו. בכך עוסקת פרשת האזינו, לאחר שמשה השלים בפרשת "וילך" הקודמת את העברת ההנהגה לתלמידו יהושע, איש אשר רוח בו, קבל עם ועדה.
משה אכן העביר, כמצוות ה', את תפקיד ההנהגה ליהושע, אך עדיין מסרב להשלים עם גזירת מותו הצפוי היום, מבלי שיזכה להיכנס לארץ ישראל. עד שבסוף פרשתנו, מודיע לו הקב"ה כי השלמת העברת ההנהגה כוללת גם את אי כניסתו לארץ וגם את מותו.
במדרש (ויקרא רבה יא, ו) נאמר כי בכל שבעת ימי אדר, קודם עלייתו לגנזי מרומים, משה עדיין התחנן להיכנס לארץ ישראל. בשביעי, בז' באדר - יום פטירתו - אמר לו הקב"ה: "גזרתי בעינה עומדת". עלה אל הר נבו וראה את הארץ - ראיה בלבד. משה עולה לעיני כל ישראל, כך שידעו כי תם עידן משה והחל עידן יהושע.
גם ביומו האחרון נלחם משה בדרכו. במדרש (דברים רבה ט, ט) מסופר כי כתב שלוש עשרה תורות - שתיים עשרה לשבטים ואחת שהניח בארון. משה חשב שאם יעסוק בתורה שכולה חיים, יצליח לבטל את הגזירה. הקב"ה רמז לשמש לא לשקוע, אך כשמשה הבין שהדיבור עובר ליהושע בלבד, קיבל את הדין בצער. "מאה מיתות ולא קנאה אחת!" - גברה אהבתו ליהושע על הקנאה.
ועדיין, קשה להבנה - מדוע נדרש משה לראות את הארץ ולא להיכנס אליה? לראות את מפתחה - יריחו - ולהיוותר מחוץ לגבולה? הקב"ה הכריע: 515 תפילות ותחנונים לא יסייעו, לא מעכבים את מותו ולא מונעים את כניסת יהושע.
המדרש בקהלת רבה (פרשה ב) מביא את סיפור אדריינוס והזקן שנטע עצים: אם יזכה - יאכל, ואם לאו - לאחרים. משה לא זכה, אך שמח כמו אותו זקן, כדברי המדרש בילקוט שמעוני (פנחס תשע"ז): שמח משה להוריש את כבודו ליהושע, ושמח שיש עתיד לעמו.
אי כניסתו של משה לארץ היא שיעור עמוק: הכאת הסלע ולא הדיבור אליו - חטא חמור, בעיקר בארץ ש"עיני ה' בה תמיד". משה ואהרן לא חיללו שם שמיים, אך לא קידשוהו כראוי - ולכן נענשו. דווקא באי כניסתם יש תיקון למעלת לשון הקודש, לשם שמיים ולחינוך דור העתיד.
שירת האזינו עוסקת בתולדות עם ישראל - משעת הכניסה לארץ ועד ימי הגאולה. היא מלאה תווים - עליות, ירידות, שמחה וצער. אך בסופה מובטחת הגאולה: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם... וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". השמיים והארץ הם עדים, לדורות.
בסוף הדרך, הגויים עצמם יודו באמת. הכירו בשקר, כפי שכתב המלבי"ם: גם אתם תשבחו את ה' כשם שישראל שבחוהו בגלותם. רש"י מביא כי האומות יכירו בכך שישראל דבקו בה' בכל צרותיהם.
הקב"ה ייקום את שפיכות דם עבדיו, ייפרע מאויביהם, וישיב את עם ישראל לארצו - כפי שאנו עדים בדורנו. בתפילת "אב הרחמים" מזכירים את זכרון הדם השפוך, ודברי המדרש (שוחר טוב ט): הקב"ה שומר רשימה של צדיקים שנהרגו על קידוש ה', והוא יפרע מהאומות.
אין צורך בהכרזה על ריבונות - הארץ היא שלנו. כשם שאומות העולם אינן מכריזות שוב על ריבונותן, כך גם ישראל לא נדרשים לכך. רש"י בבראשית מבאר שהארץ שייכת לקב"ה, והוא נתנה לאשר ישר בעיניו.
הסיום: "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". הקב"ה יפייס את עמו ואת אדמתו, על כל הצרות שעברו. כפי שארץ ישראל המתינה לבניה, כך גם חבלי הארץ המיוחדים - בהם גוש קטיף - שחדלו מלהניב תנובה לאחר גירוש יושביהם, וממתינים לשוב בניהם לגבולם.
רבים עלו לארץ אך ניסו להתנתק ממצוות. התורה מבהירה כי דווקא שומרי התורה והאמונה יזכו לברכת הגויים ולתהילת ישראל. רבנו בחיי: האומות ישבחו את ישראל על שלא סרו מדרכם בגלות.
כך תגיע הגאולה: עם, ארץ ואלוקי ישראל ישובו להיות לאחד.