בבית הכלא פגשתי פעם אדם שעבר חמישה ניתוחי מעקפים. חמש פעמים חיברו כלי דם חדשים לליבו, כדי להבטיח זרימת דם חיונית. לאחר כל הסכנה והכאב, הוא סיפר לי כמה הוא נזהר עכשיו בכל דבר. בשיחות שלנו, הוא תמיד שב ומדגיש: הוא מחובר לריבונו של עולם, מחובר אליו בלב.
היחס שלנו למי שאומר "אני דתי בלב", או "אל תראה אותי ככה, אני באמת מאמין", הוא מורכב. האם יש חשיבות למי ששומר מקום לקב"ה רק בפינה הפנימית של ליבו?
המפתח הוא לא הכפייה, אלא הרצון
יש משהו באמירה "אני דתי בלב" שמשאיר את האדם באמונתו הפשוטה, אמונה שמגיעה ממקום אמיתי וכנה, ולא מכפייה או אילוף. כולנו מוכנים לפתוח "דוכן תפילין" או לדרבן לשמירת שבת, אבל כמה פעמים "פתחנו דוכן" של ניתוח מעקפים? כמה פעמים עצרנו כדי לראות מה באמת חוסם את זרימת הדם הרוחנית ללב של האדם שמולנו?
ר' צדוק הכהן מלובלין ב"פרי צדיק" מדייק בדברי התורה: "כי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ" דווקא. התורה אינה "בַּשָּׁמַיִם הִוא", והיא אינה דורשת מהאדם יכולות נשגבות. האדם שחושש שנפשו "נמוכה" וכי אין בכוחו להגיע למדרגות גבוהות, שלא יאמר נואש. התורה קרובה לכל אחד, "כל אחד כפי מה שהוא".
העבודה המוטלת על האדם היא לתת על ליבו לעשות עבודתו לפי כוחו ושכלו. גם אם הוא עומד במקום נמוך, אם הוא משבח את ה' "על ידי תורה ותפילה," עבודתו חשובה מאד לפניו יתברך. זהו המסר החשוב ביותר לפני יום הכיפורים: ה' אינו מחפש שלמות חיצונית, אלא כנות פנימית.
קחו עמכם דברים
השבת שעברה, שנקראה שבת שובה, נקראת על שם דברי הנביא הושע בעניין התשובה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ... קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה." אך מדוע דווקא הנביא הושע? כי הוא פותח פתח רחב בו עם ישראל נקראים "לקחת" עמהם דברים.
"לקחת" זה לאו דווקא להחזיק בפריט מצווה ממשי, אלא "קיחה" היא גם בדיבור ובמחשבה כנה.
ר' צדוק פונה אל האדם הפרטי ומזכיר לו: נכון שצריך לשאוף ל"נעשנה" הציבורית, אבל אתה, כיחיד, חייב לעשות חשבון לב, ולראות כמה אתה מחובר באמת למעשיך.
נקודה זו היא המהות של התשובה. רבותינו לימדו אותנו שהרצון והכיסופים הפנימיים הם המטבע היקר ביותר. אם הלב רק רוצה לחזור, אם הוא מביע געגוע, אפילו הדיבור הזה הוא "דברים" ששוה לקחת. התשובה אינה עסקת חליפין מורכבת; היא התעוררות הרצון.
אם אנו רואים את האדם נופל לייאוש, עלינו להזכיר לו את סוד הקרבה האמיתית: "קרוב אליך... ובלבבך". יוכל אותו אדם, אולי על ידי ניתוח מעקפים רוחני - פעם אחת, אולי יותר - להחזיר את הזרימה מהגוף אל הלב, להחזיר את אהבתו האמיתית לבורא.
אם לא נכיר בכך שיש למי שממולנו לב, ושעלינו לגשת אליו מליבו כדי להרימו, לא יספיק שנבקש ממנו לעשות מצווה חיצונית. כי "רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי". ה' מבקש את הלב. לכן, עלינו לפעול בהתאם: הַב לִבְּךָ לְרַחֲמָנָא.
כמה מתאים שירו החדש יחסית של בן צור, נשמות צמאות, המעניק לנו הבנה כמה צריך להסתכל פנים אל האדם , ולא לשופטו רק על פי מעשיו.
" דור של נשמות צמאות
יראת השם בלי הגדרות
לא יוצא בהצהרות
לימוד תורה ואז אורות
צניעות זה מבפנים"