סיגי טמיר, דמות בולטת בקרב נשות החוות ביהודה ושומרון, התארחה באולפן ערוץ 7 ושיתפה בסיפורה האישי לצד התנופה ההתיישבותית של החוות החקלאיות, אשר הפכו בשנים האחרונות לכוח אסטרטגי ואידאולוגי משמעותי בשמירה על שטחי המרעה הפתוחים.
טמיר, המתגוררת כיום בחוות "שער המלך" הסמוכה למבואות יריחו, העניקה מבט פנימי על מה שהיא מגדירה כ"תהליך של גאולה".
היא נזכרת כיצד החל החיבור שלה לגבעות ולחוות. "הגענו לפני 29 שנים לאזור שילה. גרנו בשבות רחל כזוג צעיר ואחרי שנתיים כבר התחילו לדבר על הגבעות. זה לא היה עדיין 'אחיה', 'אש קודש', 'עדי עד' ו'קידה', אלא גבעה ד', גבעה ו', גבעה ח'. ואנחנו עלינו לגבעה ו', שהפכה ל'עדי עד'".
לאחר שנים של מגורים וחיים קהילתיים ביישוב עדי עד, קיבלו בני הזוג תמיר החלטה דרמטית לעזוב את נוחות היישוב המוכר לטובת משימה חלוצית חדשה. "לפני ארבע שנים עזבנו את הבית ואת הקהילה. היה לנו טוב מאוד בעדי עד אבל החלטנו להתמודד עם המשימה של השתלטות ערבים על השטח. הבנו שמה שייתן לנו את הביטחון בארץ הזאת היא ההתיישבות".
מתוך ההבנה האסטרטגית והאידאולוגית הזו, נולד הרעיון להקים חווה. "אמרו לנו שזה ייקח עשרים שנים אבל התהליכים הואצו. התחלנו עם כמה חוות בודדות. היום יש תנועה של חוות והבנה עמוקה יור של הקשר שלנו לאדמה. החקלאות והפריסה והעדרים במרחב מביאים משהו חדש ושונה של יציאה מהגדרות. אמירה שאנחנו בעלי הבית".
הצמיחה המטאורית של התנועה החקלאית באה לידי ביטוי במספר החוות הפורחות בשטח: "זה התחיל מכמה חוות בודדים. היום, ברוך השם, יש מאה חוות. אני חושבת שעם ישראל נכנס לעניין הזה".
על אף הקשיים הבירוקרטיים, טמיר הדגישה כי הקשיים התנאים הפיזיים והמאתגרים של החיים בחווה הם חלק בלתי נפרד מהחוויה. היא תיארה את המעבר לחיים במדבר בתנאים לא פשוטים: "יש קשיים, הגענו מההר למדבר, היה לנו חם, גרנו באוהל בלי חשמל ומים זורמים. משני שני התחושה היא של שותפות למהלך גדול מאוד, וזכות גדולה מאוד".