יש רגעים שבהם נופלת המסכה. רגעים שבהם מכונת הרעל הישראלית, זו שלרוב פועלת בצל, מחליטה לפעול באור יום. והערב, כשהאלוף דוד זיני ייכנס לתפקיד ראש השב"כ, יסתיים אחד מהרגעים האלה.
סיפור מינויו של זיני הוא סיפור על הניסיון האחרון והנואש ביותר, של אליטה מתפוררת, לשמור על המונופול שלה. סיפור שמגלה כיצד בשם הדמוקרטיה, הם משליטים דיקטטורה. איך בשם ערך השוויון, הם מנציחים אפרטהייד תרבותי כנגד כל מי שאינו מוצא חן בעיני האליטוקרטיה.
אבל הסיפור הזה מגלה גם משהו אחר, משהו מעודד: הם מפסידים. לאט, בהתמדה, בקרבות קטנים שמצטברים לשינוי גדול - הם מפסידים וימשיכו להפסיד.
בשנת 1996, בעקבות רצח רבין, מונה עמי איילון לראש השב"כ. לא היה לו שום ניסיון במודיעין פנים. מינויו הגיע לאחר שהשב"כ נכשל באופן מחפיר לא רק בהגנה על ראש הממשלה, אלא גם ובעיקר כששלח את אבישי רביב, סוכן השב"כ, להסתנן לחוגי הימין, ותפקידו הפך מאיסוף מודיעין למסית ומדיח לרצח.
כשאיילון מונה לא שמענו שום מילה על "חוסר ניסיון". שום שאלה על "התאמה לתפקיד". שום בדיקה של "טוהר המידות".
כי לא היה בכך שום צורך, עמי איילון היה כשר למהדרין לתפקיד, הוא היה מהמשפוחה. מהמילייה, מהמקום הנכון. זה הספיק.
אבל לעומתו, דוד זיני? בעל שלושים שנות שירות מבצעי, קצין שבשבעה באוקטובר רץ מרמת הגולן לעוטף עזה להציל חיים בזמן שרבים ממבקריו הסתגרו בבתיהם. - הוא מסוכן לביטחון ישראל.
כי זיני לא מהמשפוחה. ולכן יש לפתוח נגדו בחקירות והכפשות.
הם לא התעניינו ביכולותיו המבצעיות, לא שאלו על החלטותיו הפיקודיות. הם כן בדקו כמה ילדים יש לו. הם כן התעניינו ברקע המשפחתי שלו. חקרו מה הן דעותיו האידיאולוגיות. - ולקינוח הובילו מסע השמצה מתוזמר ומתוזמן.
זו לא הייתה ביקורת. זו הייתה תלייה בכיכר העיר.
הם כבר לא מנסים אפילו להסתיר זאת. כרמי גילון, ראש שב"כ לשעבר, הצהיר בפומבי שזיני "בעייתי" בגלל "הסביבה שבה גדל". יורם כהן, ראש שב"כ אחר, כתב שיש "חשש" מזיני בגלל הרקע שלו.
החונטה אף הגדילה לעשות ומיד ברגע שוועדת גרוניס התכנסה לאשר את מינויו, הגיעו החוקרים לבית משפחת זיני באשדוד. הם רצו "לשוחח" עם אביו. בצירוף מקרים, כמובן.
הבוקר כבר הבהיר ראש אגף חקירות במשטרה כי הוא לא אישר לחקור אלא רק לבחון חומרים.
אני מאמין לו, זה אכן לא היה ניסיון לחקור. אלא רק להכין חומרים לשעת הצורך, זה היה ניסיון להפחיד. זו הייתה העברת מסר לבנו: "תמשיך בדרך הזאת, ונעשה לך ולמשפחתך את החיים לבלתי נסבלים."
זה מה שקורה כשאתה לא מהצד הנכון. לא רק שהם יתקפו אותך - הם יתקפו גם את המשפחה שלך. את ההורים שלך. את הילדים שלך. אין גבול למה שהם מוכנים לעשות כדי לשמור על המושכות בידיהם. תמיד ידענו זאת, ותמיד הם ניסו להסתיר זאת, אבל כעת הם עושים את זה בגלוי. בלי בושה. בלי התנצלות. לאור היום, קבל עם ועולם.
גם מקומה של הגב' גלי בהרב-מיארה, המכונה היועצת המשפטית לממשלה, לא נפקד בסאגה הזו, היא החליטה שהיא יודעת טוב יותר מהעם מה טוב לעם.
בחוות דעת ששיגרה היא קבעה שראש הממשלה נתניהו לא יכול למנות ראש שב"כ. היא המליצה לקחת ממנו את הסמכות. היא טענה שאפילו אם מישהו אחר ימנה, זיני עצמו "בעייתי".
איך קוראים לפקיד לא נבחר שמנסה לשלול מנבחרי העם את הסמכות החוקית שלהם? דיקטטור? רודן? בוודאי שלא 'יועץ משפטי'.
למה הם כל כך מפחדים מזיני?
בגלל שהוא מוכיח שאפשר להגיע לפסגה ללא השתייכות למועדון. בגלל שהוא מייצג את השבר של המונופול. את סיום שלטון האליטה.
כי אם דוד זיני שלא גדל בערוגה ה'נכונה' יכול להיות ראש שב"כ, אז גם אחרים יכולים. אם המחסום הזה נופל, גם מחסומים אחרים ייפלו. אם הכללים שעבדו עשרות שנים מתחילים להישבר - מי יודע איפה זה יסתיים, מה הצעד הבא? שופטים שבאמת ובתמים מייצגים את העם? פקידים שעושים את רצון הריבון? שומו שמיים.
זה הפחד האמיתי שלהם. לא זיני כאדם. זיני כסמל.
יש עקרון בסיסי בניווט ימי שכדאי שנזכור: כשמטים את הגה הספינה, אפילו רק כמה מעלות, ההשפעה המיידית כמעט בלתי מורגשת. הספינה ממשיכה לנוע כמעט באותו כיוון. אבל אחרי קילומטרים רבים, אותה הטייה קטנה מובילה אותך לחוף שונה לגמרי. לא לאותו נמל - למדינה אחרת.
זה בדיוק מה שקורה כאן.
מינוי זיני הוא לא מהפכה אבסולוטית. הוא לא משנה הכל ביום אחד.
אבל הכיוון השתנה ימינה.
כי אם זיני יכול להיות ראש שב"כ, אז גם אחרים שלא גדלו במילייה יכולים להיות בכירים במוסד, בצבא, בכל מערכת. אם התקרה הזו נשברה, גם תקרות אחרות יישברו.
לא הכל תלוי בנו. לא כל מה שאנחנו רוצים קורה. כבר עכשיו אנחנו רואים שיש עוד מאבקים גורליים שממתינים לנו כמו המאבק סביב עתיד הביטחון של תושבי הדרום.
אבל הכיוון משתנה. והכיוון, בטווח הארוך, חשוב יותר מהמהירות.
הרצל, בהקמת הקונגרס הציוני הראשון, אמר משפט שהפך לסמל: "אם תרצו אין זו אגדה."
אבל אנחנו תמיד מצטטים את זה לא נכון. אנחנו חושבים שהוא דיבר על חזון. על חלום. על ציפייה.
לא.
הוא דיבר על רצון. ורצון זה לא רגש - זו החלטה. רצון זה לא תקווה - זו פעולה. רצון זה לא להמתין שדברים יקרו - זה לגרום להם לקרות.
"אם תרצו" - כלומר, אם תפעלו. אם לא תוותרו. אם תמשיכו להתמיד גם כשנראה שאתם מפסידים. אזי הניצחון בוא יבוא.
והערב, כשהממשלה תאשר את מינוי זיני, זו תהיה הוכחה נוספת שאפשר. לא תמיד. לא קל. לא מהר.
אבל אפשר.
הנה הם הפסידו. לא כי הם חלשים. הם עדיין חזקים מידי. אלא כי המציאות השתנתה. כי הדור הזה בשונה מקודמיו, לא מוכן לקבל את המונופול הזה. כי יותר ויותר ישראלים מבינים שהדמוקרטיה לא יכולה להתקיים כשקבוצה אחת קטנה ולא נבחרת שולטת בכל.
זהו ניצחון קטן. אבל הניצחונות הקטנים מצטברים.
האליטה הישנה עדיין מנסה להחזיק בשלטון. היא עדיין משתמשת בכל הכלים שיש לה - תקשורת, מערכת משפט, פקידות. אבל היא מפסידה. לאט, אבל בטוח.
זה לא ישתנה בין לילה. יהיו עוד קרבות. עוד תסכולים. עוד ניסיונות של האליטה להשיב עטרה ליושנה.
אבל הכיוון ברור.
כשחברה שלמה נשללה במשך עשרות שנים מגישה למוסדות המדינה - זו לא דמוקרטיה. כשאנשים מוערכים נבחנים לא לפי כישוריהם אלא לפי זהותם - זה לא שוויון. כשהאליטה מחליטה מי "ראוי" ומי "לא ראוי" לפי מבחנים של רקע משפחתי ואמונה דתית - זה לא ליברליזם. זה בולשביזם.
הערב, כשדוד זיני יאושר כראש השב"כ, ייסגר פרק אחד. אבל פרק גדול יותר רק מתחיל.
כי זה לא רק על השב"כ. זה על כל המוסדות. זה על בתי המשפט, על האקדמיה, על התקשורת, על כל מקום שבו האליטה שמרה לעצמה שליטה בלעדית.
התקרה נסדקה. עכשיו צריך להמשיך ולהרחיב את הסדק.
אלוף זיני, כשתיכנס היום לתפקיד, דע לך דבר אחד: אתה לא לבד. מיליונים עומדים מאחוריך. לא בגלל שאתה דתי. לא בגלל שאתה מהגולן. לא בגלל שיש לך 11 ילדים.
אלא בגלל שאתה מייצג את האפשרות שהמדינה הזו תהיה באמת של כולנו. שלא יהיו אזרחים מדרגה ראשונה ואזרחים מדרגה שנייה. שמצוינות תהיה הקריטריון היחיד, לא השתייכות למילייה הנכון.
המאבק שעבר עלינו בנושא הזה בחודשים האחרונים לא היה מאבק על אדם אחד. זה היה מאבק על מהות המדינה. על השאלה מי באמת שולט כאן, העם או האליטה?
התשובה עדיין לא ברורה לגמרי. אבל היום, לפחות היום, העם ניצח.