ביום הכיפורים, כאשר העולם כולו נדם והלבבות פתוחים, אנחנו נעמדים רגע לפני הסוף.
עוד רגע תקיעת שופר, עוד רגע והחתימה נגמרת. כוחותינו הגשמיים כלו - הגוף עייף, הרגליים רועדות, הקול ניחר - ומה שנותר הוא המקום היחיד שלא נחלש: החלק הרוחני שבנו, נשמה טהורה שניתנה בנו. דווקא כאשר הגוף שותק, הרוח קוראת בקול גדול. כשהכוחות הפיזיים אוזלים - הנשמה מגלה את עוצמתה הפנימית. זהו הרגע שבו מתברר כי עבודת יום הכיפורים איננה שייכת לחזקים בגופם, אלא לרגישים בליבם. הדקות האחרונות של יום כיפור אינן רק דקות של סיום, אלא רגעים של התחלה חדשה.
זהו הזמן שבו האדם בוחר מחדש מי הוא. לא על פי כישלונות העבר, אלא על פי שאיפות ההווה. ברגע הזה, נמסרות ההחלטות לגורל השנה כולה - אך לא פחות מכך, נוצרות ההחלטות בנפש האדם. הוא בוחר להאמין בעצמו, בבוראו, בעתידו. באותן דקות, הנשמה עולה על פני השטח, ואיתה נולדת תקווה גדולה.
הירושלמי במסכת מכות מביא: "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם 'חטאים תרדף רעה'. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לתורה - חוטא מהו עונשו? אמרה: 'יביא קרבן ויתכפר' שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן 'יעשה תשובה ויתכפר לו'"
תשובה היא פריבילגיה מעל החיים. זו התחייה. זו לידה מחודשת. זו נעילת שער חייך הקודמים ופתיחת שער חדש. זהו תהליך שבו השבר מוליד חיים. אין זה רק חרטה - אלא נכונות לחזור ולהיבנות, לקבל את עצמך למרות פגמיך, ולהיוולד מחדש עם אמון אלוקי ביכולתך לתקן. החכמה, הנבואה והתורה, לא יכלו להצביע עליה כי היא לא מובנת, איך ייתכן כי אדם יחטא ויימחקו לו הדברים. לכן רק הקב"ה לימד עליה בעולם.
"כל נדרי - להשתחרר כדי להיטהר"
אחת התפילות הפותחות את היום הקדוש, היא תפילת "כל נדרי". מדוע בחרו חכמים לפתוח דווקא בהתרת נדרים את היום הגדול? הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל מסביר כי מדובר לא רק בהתרה של נדרים פורמליים, אלא בפרידה מהתוויות, הכינויים וההגדרות שאדם שם על עצמו במהלך השנה - אינטלקטואל, חלש, ציני, חסר תקנה - אותם 'כנויי ואסרי וקונמי' שכובלים אותו וכולאים את נשמתו. כל נדרי הוא רגע שבו אנו משילים מעלינו את כל המסכות ומבקשים להיות פשוטים, נקיים, ומשוחררים לקראת המפגש עם ריבונו של עולם. והמסע הזה - של השחרור מהזהויות המזויפות - פוגש את שיאו בתפילת נעילה: שם, כבר אין מילים רבות, רק קול שבור, רק רצון, רק אמת.
הרב יוסף דוב סולובייצ'יק כותב על כך בספרו "על התשובה": "אנו נכנסים ליום הכיפורים מתוך הצהרה של חירות גמורה... הננו בני חורין להכניס עצמנו, כל כולנו, לשבועה הגדולה ולהתייצב לפני ה' אלקינו".
דווקא ביום הכיפורים, שבו האדם מצוי בשיא רוממותו, בשיא טהרתו - הוא מוזמן לשחרר את כל המחיצות, כל השעבודים, כל התוויות - ולחזור להיות נשמה חיה, פשוטה, משתוקקת. זו איננה חולשה - זו ההתחלה של גאולה. ואולי זה הרגע היחיד בשנה שבו אפשר לראות את האמת הפנימית של האדם - כשהוא בוכה, מתפלל, נושא עיניים לשמים - בלי ציניות, בלי הגנות.
"זה הרגע - לא הצגה, האמת עצמה"
עשרת ימי תשובה - ובשיאם יום הכיפורים - אינם הצגה רגעית של קדושה מלאכותית. להיפך, אלו הרגעים שבהם האדם מתגלה כפי שהוא באמת. כשאנו מתאמצים להיות טובים יותר, מדויקים יותר, טהורים יותר - גם אם זה רק לימים בודדים - אנחנו חושפים את נשמתנו המקורית. דווקא ההתעלות של יום הכיפורים חושפת שהשנה כולה היא החריגה, והיום הזה - הוא אנחנו.
ביום הכיפורים אתה מגלה את עצמך האמיתי. האם אתה יודע מי אתה באמת? כשאתה נוהג קדושה - זה לא תחפושת, זו המהות. השאלה היא לא האם אתה מצליח להתמיד בזה תמיד, אלא: מה אתה רוצה להיות באמת? ומה אתה מוכן לעשות כדי להיות זה - גם ביום שאחרי?
מבעד לשערי דמעות - דרך לשער הרחמים
תפילת נעילה, רגע לפני שקיעת השמש, אינה רגע של סוף - אלא הרגע האחרון שבו הנשמה פותחת את הדלת הפנימית ביותר שלה. נעילה איננה סגירת שער, היא פתיחת שער שאף אחד לא יכול לסגור אותו. "פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה יום" - משפט זה הוא קריאה נרגשת מתוך עומק הלב ברגע האחרון.
כששערי שמיים עומדים להינעל, אנו מתחננים שיוותר שער אחד פתוח - שער הרחמים. חז"ל דימו את זה לשער המלך, שבסוף יום העבודה נסגר, אך אם מישהו מתקרב בריצה אחרונה - פותחים לו. הפתיחה כאן איננה רק גשמית, אלא נפשית: בזמן שהיום פונה, ואור השמש גווע, אנו פונים לכוח היחיד שנותר - הנשמה, ובקול שבור מבקשים שהשערים לא ייסגרו עלינו. זו שעת חסד שאין כדוגמתה. בשעה זו, נשמת האדם עומדת חשופה מול בוראה - בלי מגננות, בלי תירוצים, רק באמונה שמישהו מאזין גם לשתיקה, גם לדמעה, גם למאמץ.
תחייה מתוך שבר לאומי - התחזקות כלל ישראלית
ומעל הכול: כשהלב נפתח, גם הדור נפתח. השנה, נחשפנו לכך באופן מוחשי - ימים של מלחמה, של שכול, של כאב, הפכו לרגעים של ערבות הדדית נדירה, של אחווה יהודית פורצת גבולות. אך לא רק באחדות ניכרת ההתעוררות. ניכרת גם עלייה מדהימה בחיבוק המצוות והמסורת: שיעור הלובשים ציצית הולך וגדל, מאות אלפים משתתפים באמירת סליחות בכותל - לא רק כתופעה שולית, אלא כתנועה רחבה שמתחוללת בלב העם. דוכני תפילין בפריסה ארצית, חיילים שמבקשים ברכה, צעירים שצמים לראשונה - כל אלה אינם מקרים בודדים, אלא עדות לכך שהעם מתחיל לחזור למקורותיו.
ולא ניתן להתעלם גם מן העדויות המצמררות של חטופים שחזרו - חלקם מעידים ברגש עז כי הרגישו כי הקב"ה היה עמם בבור, במערה, במחבוא. תחושת ההשגחה, האמונה שמישהו שומר מלמעלה, עטפה אותם גם במקומות האפלים ביותר. באופן פרדוקסלי, דווקא המכה שחטפנו בשמחת תורה - ביום השמחה על מתן תורה - היא זו שמעוררת רבים לשוב לריבונו של עולם.
גם אם שערי שמיים ננעלו, קול התקיעה והצעקה "ה' הוא הא-לוקים" יפתחו את כל המנעולים. יפתחו שער לגאולה. שער לשיבה של חטופים. שער לרחמים. שער לעצמנו.