קשה, קשה עד מאד, לעמוד בתפילה לפני ריבונו של עולם ביום הכיפורים, תפילה שבמרכזה בקשת מחילה על חטאי-עבר, כשעל הפרק שאלה קריטית הנוגעת לעתיד הקרוב ממש:
שאלת תכנית הנשיא טראמפ לעזה, המנוגדת לכאורה גם לעקרונות-יסוד של מדינת ישראל, וגם להחלטות הקבינט, שבשמן שלחנו את חיילינו להילחם. הקושי מתעצם בכל פעם שהתפילה מזכירה את עקדת יצחק, ובזכרון צפות כל כך הרבה עקדות מהשנתיים האחרונות, עקדות שלא זכו שיגיע האיל... ומשפחות אבלות שביקשו שוב ושוב "שרק לא יהיה זה עוד סבב"; וחוזר ומתעצם ברגעי השיא של התפילה, בתום תפילת הנעילה, כשכולנו שרים "אחינו כל בית ישראל", ובראש צפה השאלה: היתכן שהעסקה מסוכנת דווקא עבור החטופים שלנו?
עלבון צורב, עלבון ארץ ישראל, ועלבון עם ישראל, עולה מהטקסטים של "התכנית". תכף אגע גם בחששות הכבדים מהצדדים המעשיים שלה, אבל קודם חובה להתייחס לעקרונות-המסדרים המאד-מקוממים שלה. עזה - לפי התכנית - שייכת ל"עם הפלסטיני", או ה"עזתי", עם שסבל רבות והגיעה העת לשקם את חייו.
לישראל אין שום תביעת בעלות או זכות על עזה, אדרבא: מטרת-העל היא להקים בה מדינה פלסטינית, לכשיבשילו התנאים והרש"פ תבצע את הרפורמות הנדרשות ממנה. עד אז, יש לפתח "דיאלוג" בין הישראלים והפלסטינים, כדי להוביל את "שני הצדדים" להכיר ביתרונות השלום.
אל מול התפיסה המשפילה הזו, חובה קודם כל להגיד, לכתוב, לזעוק את האמת הפשוטה, שכל כך נעדרת מהתכנית ה"נהדרת": עזה היא חלק מארץ ישראל, גם לפי גבולות ההבטחה (בכל איזכור שלהם בתורה); גם לפי הדין הבינלאומי (מהצהרת בלפור, דרך ועידת סן-רמו וכתב המנדט, ועד סעיף 80 במגילת היסוד של האו"ם), הקובעים שאין לאף עם, מלבד עם ישראל, זכויות לאום בארץ ישראל; וגם לפי החוק הישראלי (שבן גוריון השכיל לחוקק עם קום המדינה, והקובע אפשרות להחיל ריבונות על כל שטח א"י המנדטורית). בכל אלה אין הבדל בין עזה לשאר חלקי ארצנו. אדמת חבל עזה, מתחת, מעל, ובין מנהרות הטרור שחורר בה החמאס, היא אדמת ארצנו האהובה, חובה להזכיר, ובושה גדולה להשכיח זאת.
אין עם עזתי, כמו שאין עם פלסטיני. מעבר לכך: רוב תושבי עזה מוגדרים ע"י האו"ם כ"פליטים" וממילא אין להם שום זכות עליה. הם, אגב, טוענים לזכויות על חבלי ארץ ישראל הריבונית, וברור שכל פיסת קרקע, נשק, או מעמד שיקבלו, ישמשו אותם למאבק לחזור דווקא לאשדוד (איסדוד), אשקלון (אל-מג'דל) ויפו.
החלטת מליאת הכנסת, שקבעה ברוב עצום (המשקף קונצנזוס ישראלי), שמדינה פלסטינית ממערב לירדן היא "סכנה קיומית לישראל" - בוודאי נכונה גם לגבי עזה, ואפילו ביתר-שאת. אדרבא: ההחלטה בנוגע ליו"ש נשענת על הלקח הנורא מעזה. כל מה שאמר ראש הממשלה מעל בימת האו"ם בנוגע לתמיכה של ערביי יו"ש בטבח השביעי-באוקטובר - נכון שבעתיים לגבי תושבי עזה, שרבים מהם השתתפו בפועל בטבח כ"אזרחים", רבים עוד יותר תמכו בו, וכפי שציין הנשיא טראמפ, אף לא אחד מהם הציע עזרה כלשהי לחטופים. בבתי כולם נמצאו פירי מנהרות, מצבורי נשק, וחומרי הסתה נגדנו. אז שם להקים מדינה פלסטינית?!
טקסט שמעלה על נס את סבלם של העזתים, שהם שהעלו את החמאס לשלטון, ואינו מזכיר אפילו ברמז את הסבל הנורא של קורבנות הטבח, וכל קורבנות הטרור העזתי לאורך 30 שנות אוסלו - הוא טקסט לא מוסרי. וכשהטקסט מציע הידברות על ערכי סובלנות ושיתוף בין שני הצדדים, וקובע שאת שניהם יש ללמד על יתרונות השלום - הוא משפיל עד עפר את תושבי קיבוצי העוטף, שואפי השלום הגדולים ביותר, שנערפו, שנטבחו, נאנסו, נשרפו חיים, ונחטפו ע"י שכניהם, איתם ביקשו כל כך לחיות בשלום, ולהם עשו כל מאמץ להיטיב ולסייע.
עצוב, מאכזב ומדאיג לגלות שבעוד שמעל בימת האו"ם נשא ראש הממשלה נאום שבמרכזו הצגת האמת, בבית הלבן בוושינגטון הוא הביע הסכמה לטקסט שמתכחש לאותה אמת. ומן הכללים אל הפרטים, אל חמשת תנאי-הסף לסיום המלחמה שקבע הקבינט, ולשאלה האם העסקה שעל הפרק עומדת בתנאים אלה. התשובה, למיטב הבנתי, שלילית ואף מדאיגה מאד. וזאת בשלושה היבטים: בטחוני, מדיני, והצלת החטופים.
בהיבט הבטחוני: מטרת-העל של המלחמה היא הסרת כל איום מעזה כלפי ישראל לאורך זמן. זה השינוי הדרמטי שהתחייבנו לייצר כששלחנו את חיילינו להילחם, בלעדיו רק "עשינו עוד סבב". לצורך השגת מטרה קריטית זו נקבעו 3 תנאי-סף: פירוק החמאס מנשקו, פירוז (השמדת אימפריית הטרור שנבנתה שם, ומניעת בנייתה מחדש), ושליטה בטחונית ישראלית אפקטיבית ברצועה, לפחות כמו ביו"ש שלאחר מבצע "חומת מגן": צה"ל יכול להיכנס ולפעול בכל מקום בהתאם לצורך. עוד נקבע בתנאי-הסף, שגורמים שלטוניים זרים יכנסו לרצועה לתפקידי ממשל אזרחי בלבד.
תחת זאת קיבלנו, בניגוד מוחלט לתנאי-הסף, גוף בטחוני בינלאומי המכונה ISF, שהוא (ולא צה"ל ושב"כ) יופקד על כל פרוייקט הפירוז, על בקרת הגבולות, וגם על הקמתה, חימושה ואימונה של משטרה פלסטינית. הכח הזה אמור לקבל מצה"ל את השליטה הבטחונית בעזה בתהליך מדורג, עד ליציאה מלאה של צה"ל מהשטח, והוא שיוודא שלא יהיה איום מעזה כלפי ישראל. חמור מכך: לרצועה יוזרם סיוע הומניטארי בהיקפים עצומים לצורך שיקום מאסיבי, אבל לגורמי הבטחון הישראלים לא תהיה שום שליטה לא על טיב הסיוע שנכנס, ולא על השימוש בו. זה לא בטחון, זה אוסלו ג', מתכון לשביעי לאוקטובר על סטרואידים, או בלשון ימי התשובה האלה: "אחטא ואשוב".
בהיבט המדיני: תנאי-הסף קובעים שלרשות הפלסטינית לא תהיה שום אחיזה בעזה. תחת זאת קיבלנו אותה כאחראית מיידית על מעבר רפיח, כחברה-נסתרת ב"ועדה הטכנוקרטית" שתנהל את הרצועה בהיבט האזרחי, ובעיקר: כבעלת הזכויות הלגיטימיות על עזה, שבסופו של יום אמורה להקים בה גם מדינה פלסטינית.
והכל - בפיקוח בינלאומי, שזה בעצם בינאום הסכסוך. גם "ההצעה הסעודית-צרפתית" המקדמת את רעיון שתי המדינות מקבלת לגיטימציה בתכנית. כל אלה הופכים את זוועות השביעי באוקטובר, ואת קרבות הגבורה של חיילינו, למקפצה עבור הרשות הפלסטינית - בניגוד מוחלט לתנאי-הסף.
חמור לא פחות ההיבט של השבת החטופים: לפי סעיף 17 בתכנית, גם אם חמאס לא יסכים לתכנית, או לא יבצע אותה - חלקים נכבדים ממנה: עצירת המלחמה, הסיוע ההומניטארי העצום, השיקום המאסיבי, פתיחת מעבר רפיח, וגם כניסת הגורמים השלטוניים הזרים (האזרחי וגם הצבאי) שיצמצמו את חופש הפעולה של צה"ל, יתבצעו באופן מיידי.
גם אם לא ישוחרר אפילו חטוף אחד - עזה כבר תקבל מכל טוב. לפי התכנית, התועלת היחידה שיכול החמאס לקבל מהשבת החטופים הוא שחרור המחבלים וחנינה לאנשיו. את כל השאר הוא מרוויח באופן מיידי עם התנעת ההסכם. לשם מה עליו להזדרז ולשחרר אותם? כשישראל מסכימה לסדר-דברים כזה, היא מפנה עורף למטרת-המלחמה המוגדרת כ"יצירת תנאים להשבת החטופים", וגם לאחד מתנאי-הסף לסיומה.
"כי דור תהפוכות המה, בנים לא-אמון בם" - "אמון - לשון אמונה" - מבאר רש"י, ומוסיף: "אמרו בסיני "נעשה ונשמע", ולשעה קלה ביטלו הבטחתם ועשו העגל". המהפך הדרמטי בין הבטחת העם לקראת מתן תורה ובין התנהגותו שעה קלה לאחר מכן, הוא שמצדיק, לפי רש"י, את הסתר-הפנים של הקב"ה כלפי עם ישראל (בתחילת הפסוק). ומה נעשה אנו אל מול המהפך וביטול ההבטחה המפתיע שנגלה לעינינו, השבוע?
בישיבת הממשלה בערב יום הכיפורים הבהרנו: יש לנו שאלות קשות, ואנו מצפים לתשובות אמת!