א. ואהבת את...
לפני כחודש, עבר הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א דרך 'אמאפלי', אחת הערים היפות במדינת ארץ המגף, עיירה ציורית ומתויירת ברצועת החוף האמאלפיטאני בדרום איטליה, שהוכרזה בשל יופייה כאתר מורשת לאומי ע"י האונסק"ו, ולא פלא שהיא מבין היעדים המבוקשים ביותר אצל תיירים מכל העולם.
הרב היה בדרך חזור מ'קלבריה' לבירת איטליה, לאחר שסייע לאביו הרב משה שיחי' בקטיפת אתרוגים כמדי שנה, שעושה זאת כבר עשרות בשנים - לאורך ימים ושנים טובות, ומומחיותו ב"אתרוגי קאלברייא" הן מהמפורסמות. מזה שנים ארוכות, גם בוחר הרב משה וקוטף במיוחד אתרוגים למשלוח בידי בנו, למען רבני ושלוחי רוסיה, ובכך זוכים אנו כאן לאתרוגים מהודרים ונפלאים אלו, ללא חשש מורכב או בעיות אחרות שעלולות להתגלות, באם מתעסקים בקטיפתם מי שאינו מומחה ובעל ניסיון.
בדרך חזור הרב הראשי עבר כאמור באמאפלי, והוא הוצרך להיכנס למלון שבמרכז העיר. לא מלון רגיל, כי אם אחד מהמפוארים הקיימים באזור זה בפרט, ובאיטליה כולה בכלל. עם היכנסו, בהיותו עוד בלובי הכניסה, התפלא לשמוע דוברי עברית. הוא הלך אחר הקול, וגילה חבורה משפחתית בהרכב מלא, היושבת סביב לראש המשפחה ומשוחחים בעברית בהברה ישראלית.
ההתלבטות הייתה מיידית: לגשת או לגשת? ואם לגשת, איך לעשות זאת בצורה המכובדת והמכבדת, כזו שתביא תוצאה מיידית וטובה?
אורחים במלון כזה, הם רק אנשים עם יכולת פיננסית גדולה, גדולה מאוד. הרב שליט"א לא רואה כאן הזדמנות לכסף או קשרים שונים; דרך חלונות הגדולים מהן נשקפת חוף הים המרהיב, ניבטת שקיעת החמה ההולכת ומתקרבת: "אני חייב שהיהודי פה יניח תפילין, לפני שאפספס את ההזדמנות" - הוא חושב לעצמו, ובמוחו מתבשל במהירות רעיון מעשי.
"כאלו אורחים חשובים פה! זו הזדמנות נפלאה להתפלל יחד לשחרורם של החטופים בעזה" - הוא פונה בדברים אקטואליים, ויחד עם חיוכו הכובש, הקריאה נענתה במקום והם הסכימו. הוא אמר איתם תפילה קצרה, ואז הציע לראש השבט להוסיף במצווה, ולהניח את התפילין שהרב החזיק בתיקו. זה עבד כבמטה קסם. לא בחדר ולא בפינה מוסתרת. האיש הפשיל שרוול קבל עם ועדה, תוך כדי שהוא מגלה לרב: בפעם הקודמת שעשיתי זאת, זה היה בחגיגת בר המצווה שלי...
את המילים של הפסוק הראשון "שמע ישראל", הוא ידע בעצמו לומר. וכעת צריכים להמשיך ולומר גם את הפרשה הראשונה. הרב אומר את המילה הראשונה "ואהבת", האיש חוזר אחריו: "ואהבת". ולפני שהרב ממשיך את המילה השנייה, האיש ממשיך בעצמו "לרעך כמוך"...
תוך כדי שהרב שליט"א מתחיל איתו שוב את אמירת הפרשה, מילה במילה, כמו שצריכים וכמו שכתוב, "ואהבת את ה' אלוקיך..." הוא חושב לעצמו: כמה האיש הזה לימד אותי כעת, שאהבת ה' אמיתית, היא באהבת ישראל ללא תנאי!
כששמעתי מהרב את הסיפור, נזכרתי במובא בספר "היום יום": "החסידים שאלו את אדמו"ר הזקן: איזו עבודה נעלית יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל? ויען: אהבת ה' ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל. ומקרא מלא דיבר הכתוב "אהבתי אתכם אמר ה'", הרי דגדולה אהבת ישראל, דאוהב מה שהאהוב אוהב".
ב. להבין עניין תקיעת שופר בראש השנה
אמש, לאחר סעודת החג, סיפרה בתי שתחי' שמתגוררת עם בעלה שיחי' בארץ הקודש, כי אל בית חב"ד שלהם הגיעו הרבה מאוד אנשים לסוף תפילת נעילה, כאשר מדי שנה זה חוזר על עצמו, וזאת מהסיבה שהם רוצים לשמוע את קול השופר הנשמע בסיום תפילת נעילה. טעות הנובעת לצערנו מתוך בורות ישראלית, המהפכת את היוצרות. בראש השנה מתעסקים בתפוחים במקום בתקיעת שופר, וביום הכיפורים מתעניינים בתקיעת שופר במקום צום ותפילה.
השבוע סיפר לי ידיד קרוב מחו"ל סיפור נורא ומזעזע עד עמקי הנפש, על עניין תקיעת שופר בראש השנה, כמה כוח יש בה וכמה היא לא פשוטה כפי שהיא נראית לכאורה. ואכן, מי שזוכה לבעל תוקע משכמו ומעלה, מבין ורואה את ההכנות ואת תקיעת השופר שלו שהיא במדרגה רוחנית מיוחדת.
בתור הגבאי בבית הכנסת המרכזי כאן, זוכה אני לעמוד קרוב מאוד לרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, ורואה אני מדי שנה את הרצינות העמוקה והעבודה הגדולה מתוך כובד ראש ומתח רב עוד לפני התקיעות. הלימוד לקראת התפילה בשעה מוקדמת, סידור השופרות השונים מתחת למפה, הבכי החרישי לפני אמירת פסוקי מזמור התהלים המקדים את התקיעות, הברכות הנרגשות, ההפסקה שבין קטעי התקיעות, ועוד רבים שאי אפשר לפורטם.
ידידי מספר לי על אחיו, המצפה לפרי בטן כבר מעל 15 שנים. לפני כמה שנים פנה למקובל אחד, שהציע לו לרכוש שופר מהודר ולתת לבעל תוקע לתקוע בו בתקיעות בראש השנה.
הלך אחיו לכמה בתי מדרשות ליד ביתו, מכל העדות והסוגים, בירר מי בעל התוקע בראש השנה, ושלח אותם לבחור שופר ככל שירצו, ממש בלי הגבלה תקציבית. הם שמעו בקולו וקנו עוד לפני חודש אלול שופרות מהודרים ביותר. עליהם התאמנו בכל חודש אלול, בו נוהגים לתקוע אחר תפילת שחרית. כל בעלי התקיעות שיבחו את השופרות שקנו, מהם בקעו הקולות להפליא.
הגיע ראש השנה בבוקר, אך בשום מקום לא יוצא צליל מהשופר. בבית המדרש בו מתפלל האח, מתעקש בעל התוקע יותר מחצי שעה, והמתפללים נחרדים וגועים בבכי.
יומיים של ראש השנה. בתי כנסיות שונים, אנשים מגוונים, זמנים אחרים, ושטן אחד בכל המקומות. שום צליל כשר וברור לא יצא אצל אף אחד מהם! "אי אפשר לתאר בכלל מה עבר על אחי ואשתו במוצאי ראש השנה, כששמעו מעוד מקום ומעוד בית כנסת: ניסינו וניסינו, ניסינו שוב ושוב, אבל לא היה אפשר לעכב את הציבור"...
במאמר יסודי של רבנו האדמו"ר הזקן הוא מבאר, שתקיעת שופר פועלת שני עניינים כלליים: א. חידוש התענוג בבריאת העולמות. ב. בריאת העולמות בפועל.
המאמר מוכר לכל חסיד מספר המחזור לראש השנה, ונקרא "להבין עניין תקיעת שופר על פי קבלת הבעל שם טוב". תחילת המאמר נפתח עם שתי הקדמות: ובהם, שחידוש העולמות כולל שני פרטים: א. בריאת העולמות ב. לידת הנשמות! והמשכו עם הסברים קבליים עמוקים, ועל פי הוראת הרבי, התוקע בשופר בראש השנה צריך ללמוד לפני התפילה את המאמר הזה.
ג. אוחילה לקל
בסעודת המפסקת נזכרתי במה שסיפר לי אורח שהגיע למוסקבה לפני מספר חודשים, ושיתפתי את המסובים ממה ששמעתי ממנו.
האיש, בעל מנגן חסידי מפורסם מאוד, מוזמן תמידין כסדרן לשמח ולפאר מעמדים תורניים מכובדים, לצד חתונות גדולות. לפני מספר שנים, חלה אחד מבניו במחלה שבגינה הוצרך לטוס איתו לאחד מבתי הרפואה הגדולים בארה"ב, בו נמצא רופאים מומחים שיודעים לטפל במחלה זו.
האב המסור עזב את הכל, וטס מיד עם הבן, כשהוא שוהה לצדו מספר חודשים, במהלכם גם הגיע חודש תשרי, חודש שתמיד מלא וגדוש אצלו באירועים. אבל לא על זה הצטער, אלא על התפילה שהוא יצטרך לוותר בבית מדרשו של רבו אהוב, עם הנוסח המוכר והניגונים הנפלאים.
הוא חיפש ומצא בית כנסת המופעל על ידי שליח חב"ד באותו אזור, ובצר לו פנה להתפלל במקום זה, המורכב במגוון שונה של מתפללים כפי שיש לו בכל שנה. הנוסח גם אחרת, ואף המנגינות אולי זרות לו.
"ליד הרבי שלי לא חשתי התעוררות נפשית כמו שהייתה לי בתפילה באותו בית חב"ד. אני לא יכול לתאר לך איזו טלטלה נפשית עברתי דווקא שם, בין אנשים שחלקם אולי הגיעו, לצערנו, לתפילה ברכב, הרבה מהם בקושי יודעים להתפלל, השירים היו יחסית פשוטים - אך מה שהרגשתי שם, לא ייאמן. כשהבנתי את מסירות השליח ואת היהודים שנשמתם מתעוררת בימים הנוראים ובאים לתפילה - גם נשמתי התעוררה, וזכיתי לחוג את החג והתפילות בהתעוררות שלא חוויתי בחיי" - חלק מהדברים שסיפר לי אותו אורח.
אני מבין אותו מאוד, גם לי לקח הרבה זמן להתרגל לתפילה, שלפעמים משולבים בה שירים שבבית כנסת חסידי בארץ הקודש לא ישירו; אך כאן, כמו בהרבה קהילות דומות, הם נצרכים ומתבקשים למען חיבור המתפללים לתפילה.
ברגעים מרגשים חווים המתפללים כאן ביום כיפור, במיוחד לאחר דבריו המעוררים של הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, לפני 'כל נדרי', לקראת נעילה כהכנה לקבלת עוד מלכות שמים בסיום נעילה, ובפרט לקראת תפילת 'יזכור', בה הוא מזכיר את כל אלו מהקהילה שנפטרו בשנה שחלפה.
השנה, יותר מכל שנה, היה זה מעמד מרטיט, ובמיוחד כשהזכיר את השמש האהוב ר' גרישא ע"ה. הרב לא יכול היה להתאפק, ודמעות ניגרו מעיניו.
בערב החג, בזמן חלוקת ה'לעקאח', הזכרתי לרב כיצד היה מברך בכל שנה בחום את גרישא, שהיה עומד נרגש ומקבל את הלעקאח בשתי ידיו. "ארבעה אנשים עושים היום את העבודה שלו" - אמרתי באנחה כבדה, והרב שליט"א ציטט זאת בדרשת ה'יזכור'. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
תמונת השבוע שלי: שמחת תורה בערב יום כיפור
המוזיקה הופסקה לפתע, והריקודים הנמרצים פסקו. עיני כולם נישאו אל עבר ארון הקודש, כשראו את הרב הראשי הרב לאזאר והמיקרופון בידו. הוא סידר את נשימתו מההשתתפות במעגלי הרוקדים, והחל לספר. סיפור ידוע ומפורסם שלא נס לחו, וראוי הוא לחזור עליו שוב ושוב, במיוחד בערב יום הקדוש:
"מעשה בעיירת ברדיטשוב, ויהודי שלא היה בידו לשלם דמי חכירה לפריץ, הושלך עם אשתו וילדיו הקטנים לכלא, בו סבלו חרפת רעב וחייהם היו בסכנה. מובן מאליו כי יהודי המקום ניסו לגייס את הכסף הדרוש בתוספת קנס גבוה שהפריץ הרשע דרש, אך ללא הצלחה יתירה. היה אחד שהתעקש והחליט לעשות כל מה שניתן להצלתה של המשפחה, ויצא לאסוף תרומות מכל אחד.
היה זה ערב יום הכיפורים. לב כל אדם ער ביום נשגב זה לצדקה, ובכל זאת הסכום שאסף היה רחוק ממה שהוא זקוק לו. לפתע נזכר שבקצה העיר שוכנים מספר בתי מרזח, והוא שירך את רגליו למקום בו לא מתאים ליהודי בכלל להסתובב, ובמיוחד בערב יום הקדוש.
ישבו שם יהודים שונים ומשונים, שנשמתם הייתה רחוקה מלהתכונן לקראת יום הדין. למשמע בקשתו לצדקה פרצו הללו בצחוק, עד שאחד מהם הציע לו עסקה: שתה כוס מלא וודקה ונעניק לך שליש כסף ממה שאתה זקוק. הוא עשה זאת בחוסר ברירה. והנה קבוצה נוספת הציעה זאת גם הם ואף קבוצה שלישית...
כשכל הסכום בידו, מתנועע בהליכתו מרוב שכרות, מיהר להעביר את הכסף לפריץ שעמד בדיבורו ושחרר את המשפחה. השעה הייתה מאוחרת, והיהודי אץ-רץ בקושי רב לבית הכנסת, לאחר שלא הספיק לטבול במקווה, לא לבש קיטל ובידיו אין מחזור ליום הכיפורים. בהגיעו, נפל כשיכור על ספסל, לפליאתם של המתפללים שלא הבינו איך ייתכן ויהודי חסידי ישתה לשוכרה בזמן כל כך נשגב.
לפתע מתעורר היהודי ורואה מולו יהודים עטופים בטליתות, מחזיקים בספרי תורה. מבין חושיו המעורפלים חשב שכעת חג שמחת תורה. הוא נעמד מלא קומתו והכריז בקול ניחר ובניגון הידוע: 'אתה הראית לדעת, כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו'...
אמר על זה רבי לוי יצחק מברדיטשוב: 'חודש תשרי הוא כמו סולם בו אנו עולים. אנו מתחילים באלול ועולים עד ראש השנה. אחר כך עולים שליבה נוספת ליום כיפור, אח"כ לסוכות. וכך ממשיכים אנו לעלות; כל חג הוא כמו שליבה נוספת. שמחת תורה של כל היהודים המאוחדים בשמחתם עם התורה, הוא השיא, פסגת הסולם. יהודי זה, בגלל מסירות הנפש שהוכיח כלפי יהודי אחר, כבר קיים את כל מה שצריך לקיים ביום הכיפורים. הוא כבר הגיע אל השיא, אל שמחת תורה לפני כל האחרים".
הרב שליט"א לגם מעט 'לחיים' והמשיך: "מחרתיים זה יום כיפור, ואנו רוקדים כאן בשירי שמחת תורה, עם ספר התורה החדש של משפחת יעקובוב היקרה, מר מנשיר ורעייתו, ואיתו שני בניו מר דוד ומר משה שיחיו - משפחה המסורה לכל ענייני צדקה וחסד, ולבם ער לכל פנייה נצרכת. כאן אצלנו כעת כבר דרגה של שמחת תורה. ובזכות משפחה זו, כל הקהילה היהודית במוסקבה כבר התרוממה לדרגה נעלית וגבוהה" - ומיד המשיכה התזמורת בשירי שמחת תורה, כשספר התורה החדש מועבר מיד ליד במעגלים, והריקודים נמשכים זמן רב.
היה זה השבוע ביום שני, ביום שמחת הקהילה ב"נובי וושקי", שזכתה להכניס לבית חב"ד ספר תורה מהודר בימים הקדושים שבין כסה לעשור, תרומה של משפחת יעקובוב מדיירי השכונה, והעומדת לצד הקהילה בראשות השליח הרב זלמן שמעון דערן.
לקראת סיום, הגיש להם הרב הראשי תעודה יפה שהכנתי מראש מטעם ארגוני החסד במוסקבה, ובמרכזה נכתב בין השאר: "הננו לברכם שתתקיימנה בכם כל ברכות התורה הקדושה, ותזכו להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה ולהרבות בגמילות חסדים, מתוך בריאות ושמחה תמיד כל הימים. מצורף בזה דולאר שנתן הרבי עם ברכות קדושות ונצחיות, מתוך הערכה בהוקרה רבה מקרב לב".