בפרשת האזינו, ערב פרידתו של משה מהעם הנכנס לארץ ישראל, הוא פורש לפני עם ישראל שירה נפלאה - שירת תוכחה ואהבה.
בתוך דברי השירה, משה מזהיר את העם מפני סכנה נסתרת, מפני מלכודת שבאה דווקא כשהכל טוב ויפה: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים לב, טו).
ומיד בהמשך הפסוקים, כמעט כמסביר את עומק הבעיה: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" (שם, יח). שני פסוקים אלה מגלים את אחת האמיתות העמוקות ביותר על האדם ועל יחסו לבוראו - מדוע דווקא בעת שפע וברכה, כשהשולחן ערוך והכל פורח, אנו נמצאים בסכנה הרוחנית הגדולה ביותר?
שכחה מתוך שמנונית - החשש הגדול של משה
חז"ל הבינו היטב את אזהרתו של משה. בילקוט שמעוני (רמז תתקמה) נאמר: "וישמן ישורון ויבעט - לפי השבע הן מורדין. וכן אתה מוצא בדור המבול שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה, מה נאמר בהן? בתיהם שלום מפחד" (ילקוט שמעוני, האזינו). דור המבול לא התמרד נגד ה' מתוך עוני או רעב. להיפך - הם מרדו מתוך שובע, מתוך ביטחון כוזב שהעולם הוא שלהם, ששליטה מוחלטת נתונה בידיהם.
כאן נמצא הפרדוקס המר של חיי האדם: כאשר האדם נמצא במצב של קושי, של חוסר, של צער - קל לו יותר לפנות אל ה'. הוא זועק אל ה' מתוך תחושת צורך אמיתית. התפילה שלו באה מעומק הלב, מקום שאין בו מקום לגאווה או לתחושת "כוחי ועוצם ידי". אבל כאשר הכל משגשג - האדם נופל למלכודת. הוא מתחיל לחשוב שהוא עצמו גורם להצלחתו, שידיו בנו את כל זה. הוא שוכח את מי שהעניק לו את הכוח, את הבריאות, את השכל ואת כל היכולת להצליח.
יש לי חבר יקר, שהפך במהלך השנים מעובד שכיר לעצמאי. הוא אמר לי משהו שחרט בי תלם עמוק: "אתה יודע," אמר, "התפילות שלי קיבלו מימד אחר לחלוטין מאז שהפכתי לעצמאי. כשהייתי עובד שכיר, הייתי יודע שהמשכורת תגיע, היה ביטחון. היום, כל יום אני לא יודע אם העסק יצליח, אם יהיו לקוחות, אם המוצר יימכר. אני בוכה לעיתים בתפילה, מתחנן לה' שיעזור לי. פתאום הבנתי מה זה באמת להיות תלוי בבורא עולם."
מזה משה רבנו חושש. הוא חושש שכאשר ייכנס עם ישראל לארץ, וכשהאדמה תיתן יבולה, וכשהבתים יהיו מלאים כל טוב - יבוא הדור שישכח מי נתן את כל זה. "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן" - כשישראל ישמין, כשיתרווח מבחינה כלכלית ויהיה שבע וטוב לו - "וַיִּבְעָט" - יבעט, ידחוף הצידה את זה שהאכיל אותו כל אותם שנים.
המלכות האמיתית - אחרי ראש השנה
פרשת האזינו נקראת בסמוך לראש השנה ויום הכיפורים - לא בכדי. בראש השנה ממליכים את ה' על העולם. אנו אומרים "מלכויות", תוקעים בשופר, מכריזים שה' הוא מלך העולם. אבל מהי מלכות אמיתית? קל מאוד להמליך את ה' כאשר אתה במצוקה, כאשר אתה חלש ונזקק לעזרה. אבל האמירה האמיתית "ה' מלך" - היא כאשר אתה בשיא כוחך, בשיא הצלחתך, בשיא עושרך - ואתה עדיין אומר: "אין זה כוחי, זו אינה שליטתי. ה' הוא המלך האמיתי, והכל ממנו." זו המלכות האמיתית.
קשה מאוד להמליך את ה' כשאתה חושב שאתה המלך של עצמך. כשאתה מרגיש בטוח, כשיש לך כסף בבנק, בריאות, הצלחה. אתה לא זקוק לאף אחד, גם לא לבורא עולם. ומכאן הסכנה הגדולה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
הכלי של השכחה - מתנה שעלולה להפוך לקללה
יש ממד נוסף ועמוק יותר בדברי משה. הפסוק אומר: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ".
הקב"ה ברא את האדם עם יכולת השכחה - זו מתנה. בלי יכולת השכחה, האדם היה מתקשה להתקדם. אילו האדם היה זוכר כל רגע של כאב, כל טרגדיה, כל עוול, כל עלבון שעלבו בו - הוא לא היה יכול להמשיך. השכחה היא רחמים גדולים. היא מאפשרת לנו להבריא, להמשיך ולהתקדם.
אבל - והנה הפרדוקס המר - אנו לוקחים את אותו כושר שכחה ומשתמשים בו כדי לשכוח את מי שעזר לנו לעבור את הקשיים, ומי שפתח לפנינו שערים. זהו ביטוי נורא של כפיות טובה. אנו משתמשים בכלי שהקב"ה נתן לנו כדי להקל עלינו - כדי לשכוח אותו עצמו. האדם שוכח אלף חסדים שהקב"ה עושה עמו בכל יום. שוכח את האוויר שהוא נושם, את הלב שדופק, את המשפחה הבריאה ועוד.
כוח התפילה - "לא שכחנו"
בכל חודש אלול ובימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, היינו עדים לתופעה מרגשת. עשרות אלפי אנשים מתכנסים בכל ערב לומר סליחות. הם באים מכל רחבי הארץ, עייפים אחרי יום עבודה, כדי לעמוד לפני בורא עולם ולומר שוב ושוב "ה' הוא האלוקים". יש משהו מרעיד במחזה הזה - כל כך הרבה אנשים, משקיעים כל כך הרבה מאמץ, כדי לומר לקב"ה דבר אחד פשוט: "לא שכחנו אותך."
באותם רגעים, כאשר קולות התפילה עולים לשמים, מתרחש משהו עמוק. האדם מוציא את עצמו מהמרוץ היומיומי, מה"כוחי ועוצם ידי", ואומר: "רבונו של עולם, אני כאן. כל מה שיש לי - ממך. אני לא שוכח." זוהי תפילה שבאה מתוך הכרה, מתוך רצון להילחם בשכחה הטבעית שלנו. זו הצהרה שלמרות כל ההצלחות, למרות כל השגשוג, למרות שהחיים לפעמים נראים טובים - אנחנו לא הולכים ליפול למלכודת של "וישמן ישורון ויבעט". אנחנו באים לומר: "ה' מלך" - באמת, ולא רק בשפתיים.
המסר לימינו - האתגר היומיומי שלנו
אנו חיים בתקופה של נסים גלויים. מדינת ישראל הקימה צבא, בנתה כלכלה, פיתחה טכנולוגיות מתקדמות. יש לנו ממשלה, בתי חולים, אוניברסיטאות ועוד. אנו חיים בשפע שהדורות שלפנינו לא יכלו לחלום עליו. וכאן בדיוק עומד האתגר המרכזי שלנו - אתגר שמשה רבנו כבר צפה לפני אלפי שנים.
האם נשכח? האם נאמר "כוחנו ועוצם ידנו"? כל יום מחדש, כל בוקר כשאנו קמים, כל פעם שאנו יושבים לאכול - יש לנו הזדמנות לזכור. לא לשכוח. להגיד "מודה אני" בקומנו, להכיר בכך שכל נשימה היא מתנה, לברך על הלחם ועל צורות המזון הערבות לחיך ולעין ועוד. אפשר למשל לקבל על עצמנו לשנה החדשה לומר את ברכת המזון מתוך הכתב, גם את ברכת אשר יצר, אולי גם את בורא נפשות, אלו שאנשים דשים בעקביהם. אמירת הברכות בעל פה מאבדת לרוב את משמעותן, ולא נוטעת בנו מספיק את ההכרה של ההודאה (תרתי משמע) שיש בורא לעולם.