היום לפני כ"ט שנים בי"ג תשרי התשנ"ז, חוויתי את אחד האירועים הנוראים בחיי.
בתקופה שלפני הסכמי אוסלו הארורים, נפגשנו עם כל מי שיכולנו בדרג הצבאי והמדיני, למנוע את מסירת שכם וקבר יוסף לידי אוייבנו, ולפחות להשאיר מסדרון פתוח בשליטה ביטחונית.
לצערינו זחיחות הדעת ושיכרון השלום המדומה, הביאו באותם הימים ועד היום לשפיכות דמים נוראה של עם ישראל בארץ ישראל.
באותו בוקר כשנודע לנו על תקיפת הלוחמים בקבר יוסף, הזנקנו צוות רפואי גדול לצומת הקרובה ביותר בכניסה לשכם ושם נערכנו בפריסת כל הציוד הרפואי.
יחד איתנו התייצבו לוחמי חרוב גיבורים, צעירים ונחושים, שמיד קבלו פקודה להיכנס לשכם.
להפתעתנו החיילים נכנסו על גבי נגמשי"ם פתוחים... ללא פקודות ברורות וללא הכנה מספקת לקרב... בלבולי אוסלו... שמענו אש תופת מהעיר, הם נלחמו במסירות נפש ובהמשך הנגמשי"ם חזרו...
עשרות לוחמים נפגעו, רבים מהם הלומי קרב, מחיר דמים נורא של הסכמי אוסלו הארורים...
בצומת היציאה בשכם הם שכבו, גופות הלוחמים בשורה אחת מכוסים בשמיכות, חלקם נפטרו לנו בידיים ממש...
'אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי':
סרן ניר בן אריה ודליה ברז'סקי- זכרון יעקב.
סגן מיקי מיכאל בן חיים ושולמית דדוש- עלמה.
סמ"ר איתמר בן אברהם ורותי סודאי- כפר אדומים.
סמ"ר ארז בן מאיר וטובה שרעבי - תל אביב.
סמ"ר אורי בן דניאל ופנינה בן טוב- בת ים.
סרן בנימין בן מיכאל ובתיה ביטון - ראשון לציון.
הפנים היפות של הארץ, ששת מפקדי ולוחמי 'חרוב' שחרפו נפשם בקרב סביב קבר יוסף הצדיק בעיר הברית שכם ונפלו על קדושת השם, העם והארץ. ה' יקום דמם.
בחזרת עם ישראל לשכם, וגאולת קבר יוסף הצדיק, בתוך שאר חבלי מולדתנו, ננוחם.