מדיבת הארץ לחיבת הארץ

בימים כתיקונם, הסיכוי שאצטט מעיתון "הארץ" מאמר שמגמתו איננה לנגח את מדינת ישראל, חיילי צה"ל, או עם ישראל, ככל הנראה היה שואף לאפס.

אז הנה, אם רציתם עוד הוכחה שאנחנו נמצאים בימות המשיח, המאמר, שנכתב על ידי אחיינו של מו"ל העיתון, שעיתונו זכה בצדק לכינוי "דיבת הארץ", ופורסם ערב ראש השנה התשפ"ו, מוכיח שאסור להתייאש לעולם מאף יהודי. אבל הוא גם מלמד על תהליך עמוק ופנימי שמתרחש בשכבות שונות של החברה הישראלית. תהליך שהוא הרבה יותר עמוק מחזרה בתשובה במובן הפשוט והשגור. זוהי חזרה לזהות ולברית שנכרתה איתנו על הזהות הזאת.

המאמר שכותרתו "תחושת השייכות שלי לארץ עמוקה יותר ממה שהעזתי להגיד לעצמי", הוא מסמך מרתק שיש ללמוד אותו וללמד אותו. הוא מצליח להסביר את משבר התרבות המערבית הליברלית וגם את משבר הזהות הישראלית שהתנתקה משורשיה. ממליץ מאוד לקרוא את המאמר במלואו. בדברים הבאים אתייחס לכמה נקודות עיקריות מתוכו.

את המאמר הוא פותח במשבר הציוני שפקד את המשפחה שלו: "בשנה שיצחק רבין נרצח, אחרי שחרורה מצה"ל, אחותי השנייה צפתה שישראל לא תוכל להיות גם יהודית וגם דמוקרטית, ולכן לא ראתה סיכוי לחיים נורמליים במדינה, ועזבה לאנגליה. אני הוצאתי דרכון גרמני ונסעתי ללמוד בהולנד. אחרי הלימודים, וכמה שנים שבהן עבדתי בסין, חזרתי לארץ".

לאחר מכן, הוא תיאר את הדרך שבה בחר להקים את ביתו ומשפחתו: "בהמשך הכרתי את בת זוגי והחלטנו להקים משפחה. אמרתי לה שאני דור רביעי לגברים גרושים, ושהדרך היחידה שאוכל להבטיח לה שלא נתגרש — היא שלא נתחתן. אבא שלי, שנכווה משותפות שכשלה ומגירושים מאמי, לימד אותי ששותפות טובה היא כזו שביום שמקימים אותה יודעים מראש גם איך מפרקים אותה. אז במקום חתונה ערכנו הסכם וקבענו תאריך יציאה שנתי שבו אנחנו שואלים את עצמנו אם אנחנו עדיין אוהבים ואם אנחנו ממשיכים לעוד שנה. על פי חוקי הז'אנר עברנו לפרדס חנה, למדנו ללכת יחפים, בחרנו בלידת בית במקום לידה בבית חולים, וסירבנו לחסן את הילדים ולעשות להם ברית מילה".

תהליך ההתבוללות הזהותית שהוא מתאר ממשיך וממשיך עד לאותו היום...

לבחור במה שלא בחרתי

"בחודשים שלפני 7 באוקטובר הסתובבנו באירופה וחיפשנו מקום שבו נוכל לחיות חיים נורמליים - בלי לכבוש עם אחר, בלי לממן חרדים, בעלויות סבירות ועם אפשרות להעניק לילדנו שקט נפשי. חשבתי שהדבר היחיד שקושר אותי לארץ זו הדאגה לאמא שלי ולמפעל המשפחתי - עיתון 'הארץ'. לכן חיפשנו מקום קרוב לשדה תעופה, כדי שאוכל להיות 'על הקו'. חיים שכאלה".

"הטבח בעוטף תפס אותנו במהלך ביקור בלונדון. הטיסה חזרה ארצה בוטלה ופתאום היינו פליטים. חבר מדנמרק הזמין אותנו אליו. ארבעה שבועות גרנו בדירת החדר הקטנה שלו ברובע של זרים בקופנהגן. ברחוב למטה דיברו בעיקר ערבית. מצאנו את עצמנו בעיר זרה, קפואים (בלי בגדים מתאימים), מחכים שהמלחמה תסתיים. השבועות חלפו, נדדנו מפה לשם, ובסוף התמקמנו בקהילה הישראלית בגואה, הודו. חזרנו אחרי שנה ונחתנו היישר להלוויה של חמי. בשבעה ביקשו ממני להצטרף למניין. אמרנו קדיש ואני מצאתי את עצמי עם כיפה על הראש, תוהה מה לי ולזה, מה לי ולכל האבק, הגסות והכיעור כאן בארץ. לאן נעלמו עצי הקוקוס, המחירים השפויים והשלווה של גואה?"

"אלא שבשבועות הראשונים אחרי שובנו, התעצם מאוד תהליך שהתחיל אצלי בשנים האחרונות והסיט את נקודת המבט שלי. הרגשתי שתחושת השייכות שלי לארץ עמוקה יותר ממה שהעזתי להגיד לעצמי. המלחמה, חוויית הניכור באירופה, הבגדים החמים והעזרה שקיבלנו בבתי חב"ד, התלישות של הקהילה הישראלית בגואה, החזרה ארצה למסגרות החינוך, לקהילה, לעברית - ותחושת ההקלה שכל אלה נסכו בי - גרמו לשכבות עבות של כעס, התנשאות וריחוק להתקלף ממני. הדברים שפעם נראו לי מכוערים ודוחים נהפכו פתאום לחינניים וקרובים. לאט לאט הבשילה בי ההסכמה להכיר, מתוך בחירה, בזהות שלא אני בחרתי. על אף המורכבות והבעיות הקשות, האמת היא, שאני יהודי וישראלי וזה העם שלי וזה הבית שלי. פתאום זה היה ברור. זהו, אני לא נאבק בזה יותר".

המהפכה הזהותית הזאת היא כבר אירוע מדהים. אבל התובנה שצמחה לו ממנה היא ממש נס בתוך נס.

מחוזה לברית

"שמתי לב שעד עכשיו ראיתי את רוב הקשרים שלי כחוזים על תנאי, עם נקודות יציאה ברורות. ראיתי את עצמי כאינדיבידואל אוטונומי, שבוחר לחתום על חוזים עם אחרים רק כשהם משרתים אותי. אולי זה עובד בחלק מהאינטראקציות, אבל כשזה נוגע לדברים החשובים באמת - זוגיות, הורות, השייכות שלי לעם ולארץ - זה לא מספיק. שם אני צריך ברית, לא חוזה.

"ברית בשבילי זו הכרה פנימית שאני לא שלם לבד, שאני חלק ממשהו גדול יותר. אפשר להיכנס לברית מתוך בחירה, אפשר להיוולד לתוכה - הנקודה החשובה היא, שהברית אינה תלויה במה שהצד השני עושה או לא עושה. למעשה, בברית אין באמת 'צד שני' - יש בה 'אנחנו' שמורכב משני חלקים או יותר. לכן גם אי אפשר 'להפר' ברית, המילה הזאת שייכת לעולם של חוזים. קשר בין אב לבן, למשל, הוא קשר כזה - הוא פשוט קיים, לא תלוי בדבר...

"בהשקפת העולם הליברלית, שנולדה מתוך שאיפה ראויה לשחרר את היחיד מכפייה, ניצול ושעבוד, יש קושי מובנה עם מושג הברית, מפני שכאשר האידיאל הליברלי נמתח עד לקצה, הוא מכשיל את עצמו: בשם השחרור, הוא מנתק את האדם מכל קשריו החברתיים, ובסופו של דבר מותיר אותו בודד וחלש. אם מה שמקודש הוא היחיד האוטונומי, כל 'אנחנו' נתפש כאיום, וכל הקשרים, במיוחד אלה שלא נוצרו מתוך הסכמה מפורשת - כמו המשפחה, הלאום והמסורת - מעוררים חשד ונתפשים כמסוכנים".

לאור ניתוח ההבדל בין תפיסת החוזה והברית מסביר דוד על שני התהליכים מסוכנים שמתרחשים כיום במקביל: פירוק הברית המשפחתית ופירוק הברית הלאומית, במישור המשפחתי: "אחוזי הנישואים צונחים, מספר הילדים קטן ואחוזי הגירושים מזנקים"; ובמישור הלאומי: "אם המדינה 'הפרה את החוזה', אין סיבה להישאר. התודעה המנחה היא תודעה חוזית: לשמור על אופציות פתוחות, לוודא נקודות יציאה זמינות, ולבטל את החוזה ברגע שהעסקה כבר לא משתלמת".

חידוש תודעת הברית

את דבריו חותם שוקן בקריאת כיוון ברורה שעשויה, לדבריו, לסייע לנו לעבור את אתגרי התקופה המסובכת שבה אנו נתונים: "רק חידוש תודעת ברית תאפשר לנו לצלוח את האתגרים העצומים וההכרעות הגורליות העומדות בפנינו".

"בזמן הזה אני שואל את עצמי, האם אני מוכן להילחם על הקשר, או שאני עסוק כל העת בהאשמה ובביקורת מפרקת ומאיים בנטישה? האם אני מאמין שאפשר להשתקם, או שאני מחפש את הטוב המיוחל שמחכה לי ביום שאחרי הפרידה? האם אני מבקש להכניע או למחוק את המחנה השני, או שאני מבין שהוא חלק ממני ומחפש דרכים להתקרב? האם אני כאן בארץ בחוזה עם תנאים, או בברית?"

דבריו המרגשים של דוד שוקן הדהדו באוזניי את חתימת פירושו של הרמב"ן לשירת האזינו, מגילת ההיסטוריה של עם ישראל, שנקרא השנה, לאחר יום הכיפורים ולפני חג הסוכות: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתינו למען שמו אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינים (כלומר, הנוצרים שטענו שה' הפר את הברית איתנו וכרת לו ברית חדשה)..."

שירת האזינו מתארת מצד אחד את הבגידה הנוראה של ישראל בצורם וגואלם. את הפניית העורף והפרת הברית. אך הזהות שלנו איננה בגדר חוזה בר־הפרה, זוהי ברית נצחית. ברית שכרת איתנו ה' שצופנת בחובה גם שליחות גדולה אך גם מחיר כבד בהפרתה. אך הברית עצמה לא תופר לעד. ולכן אף הגאולה לא תלויה בתשובה! כדברי הרמב"ן: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה... ויכפר על חטאתינו למען שמו".

כמה מופלאה העובדה שלאחר כפרת חטאותינו ביום הכיפורים, ביטוי לברית הנצחית שלנו עם ה', אנו עוברים לדור בסוכה, שבה ראויים כל ישראל לשבת יחד, כאיש אחד בלב אחד, כל ארבעת המינים, "על כורחן של מינים"...

ממש כמו ארץ ישראל עצמה, שתחושת השייכות שלנו אליה עמוקה יותר ממה שהעזנו להגיד לעצמנו.

המאמר פורסם בעלון באהבה באמונה של מכון מאיר, שבת האזינו וחג הסוכות