הדריכות הרבה בישראל לקראת ביצוע תוכנית טראמפ, לצד תחושת האופטימיות לקראת שובם המיוחל של החטופים, דוחקות לשולי השיח הציבורי מוקש מסוכן שטמון בסופו של הסכם 20 הנקודות של הנשיא האמריקאי.
סעיפים מספר 19 ו-20 בתוכנית, שנראים לכאורה טכניים, כוללים התחייבות להעניק אופק מדיני עתידי לפלסטינים, ובפועל לבצע החייאה לרעיון העוועים של "פתרון שתי המדינות".
אין מחלוקת על כך ששחרור החטופים הוא יעד לאומי ומוסרי ראשון במעלה, והחברה הישראלית אינה יכולה לעמוד במבחן האכזרי של השארתם בשבי. ערך חיי האדם וחובת המדינה להחזיר את בניה ובנותיה גדולים מכל מחלוקת. אך דווקא משום גודל ההישג המסתמן והמחיר ששולם למענו, אסור להרשות לאופוריה לשמש מסך עשן לסעיפים מדיניים שעלולים להתקבע בהמשך כהתחייבות מסוכנת.
מול האופוריה הציבורית העכשווית נוכח ההישג בשחרור כל החטופים בפעימה אחת, וללא נסיגת צה"ל מהרצועה, אין להסתפק בהעלאת סימני שאלה בלבד או לומר לעצמנו "די לצרה בשעתה" - אלא יש להתמודד עם התוכן כבר עכשיו.
נכון, היה נדמה שחלום הבלהות של מדינה פלסטינית מאחורינו ושבעידן בו מרקו רוביו ומייק האקבי לוחשים על אוזנו של האיש החזק בעולם זה נראה כדבר לא מציאותי, אך מי שנכווה ברותחין חייב להיזהר בצוננין. דווקא ברגע של אופוריה והצהרות חגיגיות חשוב לשים לב לאותיות הקטנות, לדרוש הבהרות ולהרחיק את הנושא מסדר היום המדיני, לפני שיהפוך במוקדם או במאוחר לאילוץ שיכבול את ישראל לדורות.
ובעוד שכולם עסוקים בציפייה לראות כיצד תסתיים המלחמה בעזה, המציאות הביטחונית ביהודה ושומרון מספקת תזכורת לאן מובילה הדרך כאשר מתעלמים מן האזהרות ומעדיפים לאחוז באשליות. רק לאחרונה נחשפה חוליית טרור סמוך לרמאללה שעסקה בייצור רקטות מרחק יריקה מריכוזי התיישבות יהודית, וברחבי יו"ש התגלו רקטות מוכנות לשיגור לעבר ערי ישראל. הקונספציה שקדמה ל-7 באוקטובר עודנה חיה ונושמת. זו אותה מדיניות מגמגמת שאפשרה במשך שנים את התבססותן של תשתיות טרור, תוך הפקרת ביטחונם של ילדינו ל"מיקור חוץ" בדמות מנגנוני "הביטחון" שמשמשים מחסה לפעילות טרור.
הסכנה אינה תיאורטית. שני הסעיפים האחרונים בתוכנית טראמפ עוד עלולים להפוך לקריאת כיוון למדינאים שיבואו אחריו, בפרט כשמנהיגי המדינות הערביות סמכו את ידיהם על ההסכם ויבחנו את יישומו מקרוב. הניסוח הזהיר והשקול, ויש שיאמרו תוך תיאום בין הממשל האמריקאי לבין ראש הממשלה נתניהו והשר דרמר - אינו תעודת ביטוח מפני פורענות עתידית. בעוד כשלוש שנים צפוי להתחלף הממשל בוושינגטון, ייתכן שבנשיא לעומתי להתיישבות, אשר יתייחס לאותם סעיפים לא כהערה צדדית אלא כמצפן מחייב לתהליך מדיני.
די להיזכר במעגל הכישלונות לאורך השנים: מוועידת מדריד ועד אנאפוליס, מאוסלו ועד ההתנתקות - כולן נישאו על גלי הצהרות על "אופק מדיני" וכולן הסתיימו בהגברת המוטיבציה של אויבינו לשפוך דם יהודי. ערבויות בינלאומיות שהוענקו לנו הוכחו שוב ושוב ככתובת על הקרח. הביטחון הלאומי של מדינת ישראל אינו זירה לניסויים חוזרים - בסרט הזה כבר היינו.
בקרב חברי אופוזיציה וכמה "לשעברים" כבר יש מי שהתאהבו בדיבורים על הרפורמות שהרשות הפלסטינית חייבת לעבור, רפורמות שמוזכרות במובלע בתוכנית כתנאי לקבלת המפתחות לניהול הרצועה בעתיד. אלא שעצימת העיניים אל מול ה־די.אן.איי הפלסטיני - אל מול העובדה שמדובר בישות טרור שאינה מכירה ולא תכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית - היא מופקרת. מי שמאמין שיוזמה מדינית כלשהי יכולה לייצר כאן מציאות אחרת מתעלם מהיסודות שעליהם נשענת הרשות הפלסטינית: אשליית שיבת מיליוני הפליטים, הג'יהאד העקוב מדם, תשלום משכורות למחבלים, הילול קצינים שהיו שותפים לרצח ישראלים, הסתה מתמשכת בכלי התקשורת ובמערכת החינוך, וחזון איחוד העולם הערבי ככוח אחד נגד ישראל.
האשליה של הקמת ממשלת טכנוקרטים פלסטינית ספוגה בנאיביות שלא פוגשת את חוקי המזרח התיכון. ממשלה כזו תופעל במהרה על ידי ארגוני טרור ומליציות שימהרו להחזיר את העימות עם ישראל לראש סדר היום הפלשתיני. הניסיון הקודם ב-2007 הסתיים בפיצול אלים של הפלגים הפלסטינים ובמרחץ דמים שכלל הטלת גופות של אנשי פת"ח מהגגות. רפורמות חיצוניות לא ישנו את טבעה וכל ניסיון להציג זאת כך אינו אלא אחיזת עיניים. הרש"פ היא בעיה ולא חלק מן הפתרון, ולכן השאלה איננה צריכה להיות כיצד לשקם אותה - אלא כיצד מפרקים אותה.
כבר ביום השלישי למלחמה נתניהו הצהיר כי ישראל הולכת לשנות את פני המזרח התיכון. ואכן, ממרחק של שנתיים, קשה להתכחש לרשימת ההישגים הפנומנליים בחזיתות השונות.
כיצד עלינו מנקודת השפל הקשה של השבת השחורה והתבססנו כמעצמה אזורית, תוך גבורה צבאית ותבונה מדינית. אך כל עוד הסוגיה הפלסטינית ממשיכה לזנב בנו, המשימה לא הושלמה. מלחמת "חרבות ברזל" אינה יכולה להסתיים כל עוד החזית השמינית, יהודה ושומרון, אינה מטופלת באופן יסודי. ניצחון מוחלט יושג רק כאשר נמגר את קיני הטרור מיו"ש ונבצר את אחיזתנו בארץ בצעדים ברורים של ריבונות והתמדה.
חיילי צה"ל שנפלו בקרבות הגבורה ואלה שנפצעו בגוף ובנפש, אינם יכולים להפוך למגש הכסף שעליו תקום המדינה הפלסטינית. הקמת מדינת טרור בלב הארץ, על שטח גדול פי 15 מרצועת עזה, סמוך לראש העין, כפר סבא ונתב"ג, תהיה אסון אסטרטגי ותחילת הסוף של המפעל הציוני. יש לגדוע אחת ולתמיד את רעיון המדינה הפלסטינית ולפעול להחלת ריבונות מלאה בכל חלקי יהודה ושומרון. ריבונות משמעה שליטה ביטחונית, משפטית ואזרחית ברורה, ללא אזורי דמדומים שבהם מתקיימות תשתיות טרור.
כמו בכל חוזה או הסכם, גם תוכנית טראמפ הגרנדיוזית מגיעה עם הערות שוליים ואותיות קטנות. רצוי שנמרקר אותן כבר מעכשיו כנושא שיש לטפל בו במלוא הרצינות והדחיפות. אימוץ התוכנית ככתבה וכלשונה, כולל שני הסעיפים בדבר אופק מדיני לפלסטינים, יעלה לנו ביוקר. ט.ל.ח - טעויות לעולם חוזרות כאשר איננו לומדים מהן, וכאשר אנו מוותרים על עקרונות הליבה שלנו.
ביטחון ישראל אינו נושא למשא ומתן, גם לא מול ידידתה הקרובה ביותר. מוטב שנהיה זהירים ונעמוד על דרישותינו לפני שהמציאות תתקבע והרכבת תצא מהתחנה. ניצחון אמיתי לא יושג בכניעת החמאס בעזה, אלא כאשר נבטיח שבין הירדן לים לא תקום לעולם מדינה נוספת.
שי אלון הוא ראש המועצה המקומית בית אל