בבית העלמין של קיבוץ ניר עוז התקיים היום (שני) טקס הזיכרון השני לאירועי השבעה באוקטובר - היום שבו, כלשון הודעת הדוברות, "נחת עלינו מבול של זעם ואלימות שדבר לא הכין אותנו לקראתו".
במהלך אותו יום איבד הקיבוץ 65 מבניו ובנותיו, ו-83 נחטפו מבתיהם. לפי דברי הקיבוץ, ארבעה הצליחו להימלט, שלושה נרצחו בדרך, ו-76 נחטפו לעזה - מתוכם תשעה עדיין בשבי.
בהודעת הקיבוץ נמסר, כי "בשנתיים שחלפו מאז אנחנו ממשיכים להיאבק, בראש ובראשונה לשחרור יקירינו המוחזקים עדיין בשבי. עם זאת, לבנות מחדש את חיינו כל אחד על פי הבנו ודרכו, כשאיתנו האבל והכאב, על אובדן כה רבים מחברינו. באנו לכאן, כדי להתייחד עם יקירינו שחייהם נגדעו באבחה אכזרית ובלתי נסלחת וחסרים כאן איתנו יום יום ושעה שעה".
"באנו לכאן, לבית הקברות, כדי להוקיר ולהודות לאנשי כיתת הכוננות והלוחמים הנחושים שלנו, על אומץ ליבם ועוז רוחם. על שעזבו את משפחותיהם ויצאו להגן עלינו בחירוף נפש, אל מול אויב אכזר ונורא, באין אדם אחר נוסף להושיע. באנו לכאן, כדי לזעוק את זעקת אהובינו שנמצאים במחשכי עזה כבר שנתיים שלמות ואיומות, בתנאים מחפירים. באנו לכאן כדי לבכות ולהתאבל על הבית הניר עוזי היפהפה שלנו, שהפך לתל חורבות, ועל הקהילה שלנו, שלא תחזור להיות שוב, כשהיתה. באנו לכאן גם כדי להדליק את נר תקוות הבניה והשיקום של ניר עוז. מתוך האבל והזעקה, נייחל למציאת הדרך המתאימה עבור כל אחד ואחת מאתנו".
בטקס נשא דברים שורד השבי שגיא דקל-חן, שאמר, "איכשהו בדרך מסחררת שרדתי, אני מעל כל זה. אבל לא אחרי כל זה. היום זו הפעם הראשונה שלי פה בבית קברות, אחרי שבחלומות והמחשבות שלי לאורך כל השבי - הייתי פה הרבה, מבלי לדעת מי השמות, מבלי לדעת כמה קטנים חלק מהארונות".
הוא הוסיף: "יש פה אנשים שכל כך קרובים אליי. זוכר אתכם מהארגז חול והלגו, מהטיולי אופנועים במדבר, מהגריז של המוסך, מהקפה במרפסת, מהחיוך בשביל, זוכר אתכם מהחופשה רגע לפני המלחמה, זוכר אתכם מהשיח ליד המרפאה בבוקר המלחמה. סליחה שלא הייתי פה לשמור עליכם, סליחה שלא הייתי פה לכסות אתכם, סליחה שאני לא עוזר מספיק למשפחות שלכם שנשארו לצידי. גם מחר אזכור אתכם. 21:05 נתראה שוב אצלי במרפסת".
אילי מרקוביץ', תושבת ניר עוז, הוסיפה: "פעם שנייה שאנו עומדים כאן ומציינים את היום שבו שהכל התפרק, והם כאן במרחק נגיעה זועקים, וקולם לא נשמע. 731 ימים, בשבילנו שנתיים ובשבילם נצח, שאנו מנסים להשיבם בכל דרך- זועקים, מוחים, שובתים, מתפללים והם עדיין לא כאן. אולי אין בכוחנו להשיבם והלוואי ויש. אך בכוחנו ומחובתנו להמשיך לנסות. בכוחנו לצעוק 'זה לא נורמלי'. בכוחנו לקרוא בשמותיהם ולהציג את תמונותיהם בכל זמן ובכל מקום. בכוחנו להשמיע קול שיחצה עד אליהם וייתן אוויר ליום נוסף בגיהינום".
דפנה מרגלית, אשתו של אליהו (צ'רצ'יל) מרגלית החטוף בעזה, אמרה: "אני קיבלתי את התואר 'חלוצה', שלא ברצוני ואני גאה בו, כי אני שייכת לקבוצת החלוץ שבאה ותבוא לניר עוז. אנשים שואלים אותי: מה תעשי 'שם'? אצלי ה'שם' הזה הוא 'פה' והתשובה שלי: 'אני אהיה פה!' אני קראתי לחזרה שלי לניר עוז, השיבה לחיים, חיים שאקבל בניר-עוז. בהתחלה במיקום שהייתי בו עם אלי צ'רצ'יל, נועה, דני ונילי. אני גם מרגישה שאני קצת מייבשת ביצות. ביצה בה אנחנו שקועים כבר שנתיים, שהולכת ונעשית טובענית יותר ויותר. ואז בחלקת אלוהים הקטנה בניר עוז, שתהיה מקום חי ופורח, עם מורשת מאוד ברורה, של מה שהיתה לפני ה7 באוקטובר, וגם זיכרון למה שהיה ביום המקולל של שמחת תורה. וזו תהיה התחלה של ייבוש הביצה הלאומית. אני באתי לניר עוז, למגורי קבע, וכך אולי אוכל להחזיר לעצמי, מעט שמחה, שנעלמה ממכלול הרגשות שלי. אני כל כך מחכה לאלי צ'רצ'יל, ולכל החטופים שיחזרו, החיים -לשיקום והחללים- לקבורה, כי רק כך, נוכל להתחיל להבנות מחדש".