זה היה בדיוק לפני 140 שנה, בחול המועד סוכות שנת תרמ"ו, 1885. אברהם מויאל נציג חובבי ציון בארץ, כינס את צעירי יפו לבית אג'ימאן בעיר, ולאחר שסיפר להם על אודות ההחלטות שהתקבלו בשתי הישיבות, עמד והסביר בפניהם את חשיבותו של המבצע לעליה הגדולה, העתידית.
מספר חודשים לפני כן ביקר בארץ ישראל זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי ציון ברוסיה (וסוחר התה המפורסם ששמו מתנוסס על שקיות התה עד היום). ויסוצקי שוטט בארץ, סייר במושבותיה, הבטיח וסייע ככל יכולתו והגה רעיון 'מהפכני': להקים יישובים יהודיים עירוניים בערים ערביות. זאת, לאחר שנוכח לדעת שההתיישבות החקלאית באותן שנים של תחילת העליה הראשונה, עליית המושבות, לא יכולה לתת פתרון מתאים לפרנסת העולים הרבים מרוסיה.
ארץ ישראל היתה אז דלילת אוכלוסין. כ-500-400 אלף איש חיו על אדמתה, רובם כפריים. מהם 50-40 אלף יהודים, רובם מהיישוב הישן. מספר האשכנזים, רובם חדשים, מנה כמה אלפים בודדים.
כשוויסוצקי נוכח כי העיר יפו אכן מלאה ואין בה מקום, הגיע למסקנה שכדי למשוך עולים עירוניים מרוסיה לא"י יש להקים יישובים יהודים נוספים בערים הערביות הגדולות בארץ ישראל, כדי שישמשו לעולים מרוסיה מקומות קליטה עירוניים, ולא להסתפק בקליטה רק בכפרים החקלאיים. הרי לא כולם מתאימים לחקלאות. חלק גדול מהעולים היו רוכלים, סוחרים, תעשיינים ואנשי רוח, שמקומם הטבעי הוא בערים.
במכתב ששלח ויסוצקי בקיץ תרמ"ה, יולי 1885, למזכיר חובבי ציון בוורשה, שאול פנחס רבינוביץ, כתב ויסוצקי: "...בדבר החרשות, המסחר ועבודת האדמה והקניין, קשה להחליט מראש מקום לענף זה ולענף זה, אבל לדעתי על חובבי ציון לפקוח עיני אחינו העובדים ובעלי המלאכה והמסחר, ולאמור להם: אחים יקרים, בארץ הקודש עוד ערים רבות שלא גרים בהן יהודים כמו שכם, נצרת, רמלה, לוד, בית לחם, עזה, אשקלון, צור, צידון וכו'. האנשים שיושבים שם אוכלים לחם, הולכים במלבושים ונועלים נעליים ברגליהם. צרכים רבים להם. וכאשר יבואו שם יהודים, טבעי הוא שגם הם ימצאו מחייתם במשך הזמן. לכן, כל מי מכם שהוא חרש עץ ואבן, לוטש ברזל וכדומה, שצר לו המקום, יוכל לפשר בדעתו אשר כפאניבז' תהיה עזה, וכראסיין תהיה אשדוד, וכפי שמצא לחם בביאליסטוק, וילנא ומינסק, יוכל לחיות שם".
מעניין לראות את שמות הערים שאותן מזכיר ויסוצקי כערים בארץ ישראל שיש ליישב בהן יהודים: לוד, נצרת, שכם, עזה, רמלה, בית לחם, אשקלון, צור וצידון. זו היתה ארץ ישראל כפי שהם הכירו באופן טבעי.
זה, אם כן, היה הרעיון הכללי. נציג חובבי ציון בארץ אברהם מויאל, התבקש לתת את המענה המעשי. בשתי ישיבות שנערכו בקיץ תרמ"ה, ביולי ובאוגוסט 1885, הזמין ויסוצקי לפגישה את ראשי היישוב היהודי בארץ, ובהם אהרון שלוש, חיים אמזלג, אליעזר רוקח, חיים שמרלינג, אליעזר בן יהודה, יחיאל מיכל פינס, זלמן דוד לבונטין, ישראל דב פרומקין, ועוד. אברהם מויאל הציג את הרעיון בפני הנוכחים: "יפו מלאה עד אפס מקום ואין להשיג בה דירה או חנות, אף על פי שמחירי הדירות הרקיעו שחקים. הגיע הזמן שנתרום חלקנו גם בנושא זה... כשם שעשינו ביפו, כך נפתח את הדרך לאחינו בעלי המלאכה והתעשייה ברוסיה למצוא שם את לחמם".
בדיון שהתקיים, תמכו כולם ביוזמה. חיים אמזלג, סגן קונסול בריטניה ביפו, הציע לא לעלות בבת אחת לערים רבות, על מנת שלא לעורר חשדות בקרב הערבים. מוטב, אמר, להסתפק בשניים-שלושה יישובים דוגמת עזה, שכם ועכו, וגם שם לפעול בלא רעש והמולה. יש לפעול בהדרגה, יישוב אחרי יישוב, משפחה אחרי משפחה. אהרון שלוש תמך בדעתו של חיים אמזלג, והציע להתחיל ברמלה, לוד ועזה. לבסוף סוכם ששלוש הערים הראשונות, אליהן ייצאו גרעיני ההתיישבות מיפו, תהיינה עזה, לוד ושכם, שכן הפרנסה שם מצויה יחסית בשפע. הפורום החליט לזמן את צעירי יפו ולארגן שלושה מניינים (בלשון אותם ימים קראו לגרעין בשם 'מניין' כיוון שאמרו שיישוב איננו כזה אם אין בו לפחות מניין גברים), מניין לכל יישוב.
מאגר כח האדם הטבעי למשימה הזו, היו צעירי קהילת יפו המערביים. הם ניחנו בכל התכונות הדרושות: בעלי תודעה ציונית, שליטה בשפה הערבית, והכרת המנטליות של השלטונות. הצעירים הספרדים ביישוב הישן, לעומתם, בעיקר בירושלים, התנגדו לעליה וליישוב הארץ, כיוון שהאמינו שהדבר ייעשה רק על ידי המשיח.
כעת ביקש אברהם מויאל מצעירי יפו שיסכימו לצאת חלוצים לפני העולים מרוסיה, להקים יישובים יהודיים בערים הערביות, להדריך אותם ולהיות להם לפה בפני האוכלוסייה הערבית והשלטונות. רק בדרך זו, הסביר ויסוצקי, נבטיח שיהיו יישובים יהודיים נוספים בערים ערביות נוספות כמו יפו, לקליטת העליה העירונית.
בהשפעת אברהם מויאל נענו צעירי יפו בשמחה לשליחות שהוטלה עליהם, לקיים מצוות יישוב הארץ והקמת יישובים יהודיים נוספים בערים הערביות, מתוך אמונה שכאשר יגיעו לשם העולים מרוסיה יבנו שם בתים, חנויות, בתי מלאכה ומבני תעשייה, ויקימו בתי ספר וישיבות כמו ביפו.
אמרו ועשו. הצעירים הקימו מניין (גרעין) לכל עיר, וכל אחד הכין עצמו לבדו, לצאת עם משפחתו להתיישב בעיר הערבית שבחר. ראש האירגון האחראי יצא למצוא לו דירה בשכונה שנבחרה לדיור - דירה אחת לשתיים-שלוש משפחות, ולהקים בית-כנסת שיהיה גם תלמוד תורה לילדים. בנוסף דאג לבית מרחץ ולמקווה לנשים. אשר לפרנסה, נקבע כי כל אחד ואחד ידאג לעצמו. הוועדה המשותפת סיפקה לכל מניין כזה ספרי תורה והקצבה לשכירת חדר לבית-כנסת, לתפילה ולהתכנסות. ההכנות נמשכו גם אחרי שאברהם מויאל נפטר בפתאומיות בדצמבר 1885.
הגרעין שיצא לעזה היה הגדול מכולם. בראשו עמדו אברהם חיים שלוש ונסים אלקיים, בנו של ר' משה אלקיים, מראשי הקהילה ביפו. השניים ירדו בגפם לעזה ושכרו בתים גדולים למגורי חברי הגרעין. כעבור זמן מה הביאו עצמאית לעזה את משפחותיהם. אליהם הצטרפו ראשי המשפחות שהיו סוחרי שעורה וחנדל (אבטיח קטן ומר שמשמש לרפואה) וישבו ביפו, בתוכם אליהו ארווץ, משה ארווץ, אברהם ארווץ, עזר ארווץ - שכולם היו נתינים בריטיים - וכן חכם יוסף יאיר, חכם דוד עמוס, זליג רבינוביץ, צבי שטרומליץ, קסטל, ארביב, גואטה ומאיר גבאי.
הגרעין שנזרע בחג סוכות תרמ"ו, הנביט את היישוב היהודי בעזה.
כמה משפחות בסוכה אחת
היהודים בעזה התפרנסו מבתי מסחר וחנויות נודדות. כולם התפרנסו בכבוד וחיו חיי רווחה. היישוב בעזה - שהיה דתי מאד - החזיק שני שוחטים, רב שהיה מלמד גם בתלמוד תורה, בית קברות משלו ומקווה טהרה.
חכם ניסים אלקיים יספר לימים בספרו כי תופעה חברתית מיוחדת ונדירה היו החגים בעזה. בחג הסוכות הצטרפו כמה משפחות לסוכה שהכין בעל חצר גדולה. הילדים היו מביאים את הסירים והצלחות עם האוכל. היו מקרים רבים שבסוכה אחת, שהיתה מקושטת בשרשראות צבעוניות לפי כל מנהגי המסורת, בשבעת המינים ובאשכולות תמרים, ישבו כחמישים איש, אכלו שתו ושרו, ואף ישנו בסוכה.
היישוב הזה נמשך עד מלחמת העולם הראשונה, כאשר עזה הפכה לקו חזית בין שליטי הארץ התורכים והבריטים שבאו מכיוון מצרים לכיבוש הארץ. השלטון התורכי בערוב ימיו רוקן את העיר עזה מתושביה. פרשת ההתיישבות ההיא הסתיימה. אחרי מלחמת העולם הראשונה חזרו יהודים לעזה וישבו בה עד פרעות תרפ"ט - אבל זה כבר היה סיפור אחר של יישוב יהודי בעזה.
אתרוג ולולב במסגד ובכנסיה בעזה
הקשר בין עזה לחג סוכות החל עם ההתיישבות היהודית בעזה בתקופת התלמוד.
בנקודה הגבוהה ביותר של העיר, בראש התל של עזה ניצבת כנסיה קתולית, שלפני כמה חודשים נפגעה קשות במלחמה. כנסיה זו מעניינת בשל כיוון התפילה המשונה שלה - הפתח במזרח, וכיוון התפילה למערב - תופעה נדירה בארץ ובעולם.
בחצר הכנסיה נתגלו בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 כמה שברים של סורגים קדומים עשויים שיש. על שבר אחד נמצאה כתובת ביוונית האומרת: "לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לאל על המקום הקדוש..." על שבר שני בצורת עמוד, שנתגלה בידי יהודי עזה לפני כמאה שנה, חקוקות המלים: "המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". (העמוד הזה עומד עד היום כמצבה על קברו של מייסד המושבה רוחה מצב הירשפלד, בבית הקברות הישן בראשון לציון).
לעניינו חשוב דווקא שבר שלישי שנמצא באותה כנסיה, שעליה נמצאו חקוקים מנורת שבעת הקנים - ולידה שופר ולולב! מכאן אנו למדים כי במקומה של כנסיה זו עמד בעבר בית-הכנסת של השכונה היהודית משלהי המאה הט"ו ועד המאה הי"ט.
ממצא ארכיאולוגי דומה נמצא בעזה לא רק בכנסיה, אלא גם במסגד. עד שנות השמונים של המאה העשרים היה אפשר לראות במסגד הגדול של עזה - שגם הוא חרב כולו במלחמה הנוכחית - על אחד העמודים את הכתובת 'חנניה בר יעקב' ביוונית ובעברית, ומעליה חקוקה מנורה עם שופר בצידה האחד, ואתרוג בצידה האחר. ממצא ארכיאולוגי חשוב זה שנתגלה בשנת תר"ל, 1870, הושחת זמן קצר אחרי פרוץ האינתיפאדה בשנת תשמ"ז, 1987, בידי ערבים לאומניים.
דיון בחול המועד סוכות על נצרים
גם להתיישבות המחודשת אחרי מלחמת ששת הימים, זו שחרבה לפני 20 שנה בהתנתקות, היה קשר לחג סוכות.
באיסרו חג סוכות תשל"ב, כ"ג בתשרי, 12 באוקטובר 1971, התכנסה ועדת השרים לענייני התיישבות לדון בהכנת תקציב ההתיישבות לשנים 1972-3, והדיון נהפך מטבע הדברים לדיון מקיף על ההתיישבות בכלל. אחד היישובים שעמד על הפרק היה נצרים, אז עדיין בשמה 'היאחזות אבו-מדיאן', דרומית לעזה.
מתאם הפעולות בשטחים דאז, אל"מ שלמה גזית, הסביר כי 'גורמי ביטחון' העדיפו להקדים דווקא את הקמת נצרים, "בגלל מיקומה בין העיר עזה לשני מחנות הפליטים הגדולים אל-בורייג' ונוציראת. אבו-מדיאן צריך היה לסגור את התרחבות עזה דרומה, להשיג ניתוק בין עזה לבין דרום הרצועה. עצם הנוכחות במקום היא אמצעי פיקוח ביטחוני". גזית הציג בעצם את סיכום הדיון שהתקיים בלשכתו שלושה שבועות לפני כן, בא' חול המועד סוכות תשל"ב, חמישה באוקטובר 1971, שבו הוחלט על הקמת מאחז צבאי על אדמת אבו-מדיאן, שיאויש על ידי סיירת נח"ל הבקעה, שתועבר מבקעת הירדן לרצועת עזה.
נצרים הוקמה כהיאחזות, אוזרחה ב-1980 בידי גרעין גן-אור, וכשהגרעין עבר ליישוב הקבע שלו בגוש קטיף, הנקודה חזרה להיות אזרחית. בדיון שהתקיים באגף הנוער והנח"ל בחול-המועד סוכות תשמ"ד, 26 בספטמבר 1983, הוחלט על החזרת נצרים למעמד של היאחזות נח"ל, במגמה לאזרחה אי-שם בשנת תשמ"ה. כעבור פחות מחודש, חודשה נצרים כהיאחזות נח"ל בידי תנועת הקיבוץ-הדתי.
חידוש כפר-דרום בחג סוכות
במסכת סוטה (כ', ע"ב) מוזכר החכם אליעזר בן יצחק, איש כפר-דרום. 'דרום' היה שם העיר שהתקיימה במקום בתקופת הצלבנים - אחת מתקופות הפריחה של האיזור. החוקר אשתורי הפרחי, שעלה לארץ ישראל מצרפת בראשית המאה ה-14 וחקר את מקומותיה ועתיקותיה של הארץ, הזכיר בספרו 'כפתור ופרח' את העיר דרום, וציין כי היא נמצאת במרחק של כשעתיים מעזה, וכי יש הקוראים לה דרון. השם דרום מופיע גם בספרות ימי הביניים, בעיקר אצל הגיאוגרפים הערבים. הם מזכירים שהשם הוא צירוף המילים דיר-א-רום - מנזר הרומאים. שם זה התקצר לא-דיר. החיד"א, ר' חיים יוסף דוד אזולאי, בתיאור מסעותיו בארץ ישראל בשנת ה'תקי"ג, 1753, כתב: "אור מוצאי שבת קודש נסענו וביום חנינו במקום הנקרא דיר...".
בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה רק במאה ה-19, נוספה למילה 'דיר' המילה 'בלאח' שפירושה פרי התמר, כנראה בגלל חורשות הדקלים הרבות המטופחות באיזור. אותם דקלים שבסוכות אנו לוקחים מהם את הכפות לקיום מצוות לולב. וכך נולד הכפר דיר אל-בלאח, הקיים עד היום, כיום אחת הערים הגדולות ברצועה, שבמלחמה הנוכחית היה גם הוא זירת קרבות.
בשלהי שנת תשמ"ט, 1989, לפי החלטת הממשלה, עלו תריסר משפחות וכמה רווקים לכפר-דרום, וחידשו אותו כיישוב קהילתי חקלאי. חודש לאחר מכן, בחול המועד סוכות תש"ן, אוקטובר 1989, נערך הטקס הרשמי של חידוש היישוב ושל איזרוחו בידי גרעין 'צופיה', שהורכב מגרעין של בני מושב כפר-מימון ומבוגרי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות שהצטרפו אליהם, שחבריו ביקשו להקים יישוב חדש בארץ ישראל. בטקס השתתף גם שר התעשיה והמסחר אריאל שרון, שהתחייב בנאומו כי "נמשיך לפתח את ההתיישבות בחבל קטיף, כהוכחה שנישאר כאן לעד".
חמש שנים אח"כ, בסוכות תשנ"ה התקיים טקס הנחת אבן הפינה לבית-הכנסת. גם הפעם אורח הכבוד ומניח האבן היה - אריאל שרון.
השנה זו הפעם השניה מאז שמחת תורה תשפ"ד, שוב יישבו חיילי צה"ל בעיר עזה, וברצועת עזה, בסוכה, וייטלו את ארבעת המינים. בתקווה ובתפילה שלא ירחקו הימים ונזכה לראות מחדש סוכות ביישובים יהודיים בחבל עזה.
פורסם באדיבות "מצב הרוח"