המאיירת והסופרת עדי דוד התארחה באולפן ערוץ 7 לשיחה אישית ומקצועית וסיפרה כיצד מצאה את דרכה לעולם האיור כבר בילדותה.
"התחלתי בתור אשכנזייה לבנה שנשרפת בחופשות, אז בזמן שהאחים שלי שחו בכנרת, אני ישבתי ליד אמא לצייר", סיפרה. “הקושי הקטן הזה הפך לנקודת חוזק".
בהמשך דיברה על תפיסתה החינוכית כאמנית ומורה לאמנות. “כולנו ציירנו בגן. השאלה היא מתי הפסקנו. רובנו מפסיקים בכיתה א’ כשיש המון שיפוטיות. אני מאמינה שמי שאוהב את מה שהוא עושה - יעשה יותר".
לדבריה, נקודת מפנה משמעותית בחייה התרחשה כבר בילדות, כשהציור שציירה לחברתה הגיע לידי הרב אהרן פאלק, מנהל בית המלמדים, שחיפש באותה עת מאיירת לסדרת המשניות שיצר. "הוא הזמין אותי וגידל אותי, הוא היה שולח לי משניות וככה התחלתי”, סיפרה.
בהמשך חוותה דוד אובדן קשה עם רצח אחותה אפי אונגר, יוצרת גם היא. האובדן, לדבריה, הפך למנוע פנימי של יצירה ושליחות.
לאחר תקופת שליחות בנורבגיה שבה דוד לישראל, והחלה ליצור ספרי קומיקס בעלי תוכן יהודי. ספרה הראשון, אריה ברחובות ירושלים, עסק בדמותו של הרב אריה לוין. אחריו יצרה ספרים על הרב קוק ועל הרבנית קאפח.
העבודה על הספר על הרבנית קאפח לוותה בחוויה אישית חזקה במיוחד. "היה לנו בעיות פוריות, שלושה טיפולים שלנו לא הלכו, וכשבפעם השלישית קמתי מוקדם ושוב קיבלתי תשובה שלילית, אמרתי 'לא בשביל זה קמתי מוקדם בבוקר, אני הולכת לראיין את הרבנית קאפח'. הלכתי ברגל, בוכה כל הדרך, מנגבת את הדמעות, הגעתי אליה, נרגעתי, ניגבתי את הדמעות, דפקתי בדלת, אמרתי לה 'האם את פנויה היום לראיון'? שלחה אלי מבט אחד, 'רגע, קודם את, מה קורה?' סיפרתי לה הכל, שפכתי הכל, ניגבתי את הדמעות, ואז היא אומרת לי, 'פעם הבאה יהיה'. לא ברכה, כאמירה, כעובדה, פעם הבאה היה".
מאז, לדבריה, "עם כל ספר נולד לי ילד. זה היה למהר לגמור את הספר כדי להספיק לפני הלידה".
לדבריה, הקומיקס בעיניה הוא לא רק אמנות אלא שפה שמעבירה מסרים חינוכיים. "קומיקס זה שפה. בכלל, ציור זה שפה", אמרה. "אני לא רוצה שמסרים תת-קרקעיים שליליים ייכנסו למשפחה שלי. אם ילדתי ילד ספר, זה פשוט ללדת ילד ואיתו ערך".