לקראת השקת מיזם הזיכרון וההנצחה של משרד המורשת, החברה הממשלתית לתיירות ומנהלת תקומה, ב"מגרש הרכבים השרופים", שוחחנו בערוץ 7 עם צלם "ידיעות אחרונות" זיו קורן אשר מציג במקום את מיצג הצילומים "תמונת מצב".
התערוכה מציגה שילוב בין העבר להווה, מנקודת מבטו של קורן. "אני חושב שמה שמעניין בתערוכה הוא החזרה שלי לצילומים שצילמתי בשבועות הראשונים של המלחמה, ואני חוזר היום לצלם מאותה זווית בדיוק, כדי להציג איך המקום נראה היום. יש מקומות שצילמתי שהשתנו ללא היער, חלקם בתהליך של שינוי וחלקם לא השתנו בכלל. אני חושב שזה תהליך מעניין לראות היום בפרספקטיבה של שנתיים אחורה".
קורן התייחס לשאלה הציבורית והרגישה בדבר שימור או הריסה של הבתים והמבנים שניזוקו בקיבוצי העוטף. "יש לי אידאה, אבל אני לא יכול לשים את עצמי בנעליהם של תושבי הקיבוצים שרוצים לחזור לגור בבתיהם ולא יכולים לחשוב על לגור בתוך אנדרטה או באתר זיכרון. מצד שני, אני חושב שיש חשיבות היסטורית אדירה בלשמר משהו מהבתים, לטובת הדורות הבאים, כדי שיראו מה קרה שם. אני מקווה מאוד שבסופו של יום, בכל קיבוץ יהיה אתר, אליו אנשים יוכלו לבוא, לראות והבלתי נתפסת שישראל חוותה בשבעה באוקטובר".
הוא מנפץ מיתוס רווח בדבר היכולת של אנשי מקצוע המשתמשים במצלמה להתנתק רגשית מהזוועות שהם מתעדים. "ההפך הוא הנכון. אני נמצא שם, מי שמתבונן בתמונה, בסוף מקבל מוצר דו ממד שאין לו תנועה ואין לו קול, וכשאני נמצא בשטח, החוויה שאני חווה ברמה האישית, שיש בה מן הסתם גם את הקולות והצעקות וכמובן המראות, יוצרת איזושהי חוויה שהיא מאוד קשוחה ולעתים מאוד טראומטית".
למרות הקושי הרגשי, קורן הדגיש את חובתו המקצועית ואת תחושת השליחות שלו כמתעד היסטורי. "מצד שני, אני איש מקצוע, זו המשימה שבחרתי ולקחתי על עצמי. אני מתעד את התקופה הזאת בצורה מאוד אינטנסיבית באמת במחשבה שצריך להשאיר פה מסמך היסטורי לדורות הבאים".
כשנשאל מתי הצליח לעכל את גודל האירוע, השיב קורן: "קודם כל אתה מבין מהר מאוד. ככל שהעמקנו בכניסה לקיבוצים והבנו את גודל האסון שאנחנו נמצאים בו, זה היה לפעמים קשה מנשוא. אני מניח שכל איש מקצוע שהיה בשטח, ולא משנה אם הוא לוחם, רופא, איש מד"א או זק"א שהיה במקומות האלה, חזר עם איזשהו סוג של טראומה. בתוך המשימה לא עצרתי. אני מניח שבשלב מסוים אני אטפל גם בזה".
אחת הזכויות המקצועיות הגדולות שקיבל קורן היא ליווי של רבים מניצולי הטבח. הוא רואה בכך חשיבות עצומה בהפצת סיפורי הגבורה. "אני רואה זכות גדולה לספר את הסיפור שלהם. אני יוצא כל בוקר בתחושה שמה שאני אצלם היום, ילמדו בבתי ספר גם בעוד מאה שנים. אני חושב שיש פה גם תרומה להסברה הישראלית, וקודם כל לנו, לספר את הסיפור של הגיבורים האלה שחוו דברים שבאמת קשה לתאר וגם קשה לשמוע".
"אני פוגש אנשים שהם מבחינתי לא פחות מגיבורי על שנלחמים על השיקום ברמה היומיומית. הם אמיצים ונפתחים כי הם מבינים את החשיבות של הדברים. הרצון הבסיסי זה דווקא להתחבא אחרי הטראומה - ואני רואה אנשים שבאומץ ליבם מספרים את הסיפור".
כשנשאל אם יש תמונה אחת שמבחינתו מספר את הסיפור הוא משיב "צילמתי בערך 600 אלף תמונות מתחילת המלחמה. היו תערוכות וספרים ואני מנסה בסוף לקבץ מקבץ של דברים שאני חושב שאי אפשר למדוד בתמונה אחת. אי אפשר להסתכל ולומר - 'זאת התמונה'. אני חוטא למציאות אם אני אגיד משפט כזה".
ומה המטרה שלו לשנה החדשה? "לצלם את החטופים חוזרים הביתה. זאת תמונת הניצחון שכולנו מחכים לה".
הרב עמיחי אליהו, שר המורשת, הוסיף "ב-7 באוקטובר חווינו את אחד הימים האפלים בתולדות עם ישראל, אך מתוך החושך הזה צמחה גבורה ונחישות שאין דומה להן. פרויקט ההנצחה הזה איננו רק הנצחת הזיכרון של הנופלים, אלא גם סיפור התקומה של עמנו שלא נכנע.
מרחב התקומה שאנו מקימים הנו חוב קדוש לדורות הבאים - לא לשכוח ולו לא לרגע את האימה, אך גם לספר את סיפורי העוצמה, הגבורה והתקווה של מדינת ישראל".