לפני שנתיים, ערב ה- 7 לאוקטובר 2023 ובמשך שנים רבות, מדינת ישראל היתה שקועה בקונספציה עמוקה ומסוכנת שבאה לידי ביטוי ב:
* תרדמה והתעלמות מוחלטת מהתפתחות איומי טרור מפלצתיים על גבולותנו.
* הכלה והתמכרות לשקט מלאכותי בהווה תוך משכון העתיד.
* מורתעות מהאויב וממילא וויתורים, נסיגות, התחבאות מאחורי קירות וגדרות והתמגנות כשיטה.
* הוצאה מהלכסיקון של מלחמה יזומה לניטרול איומים, וכניעה לתפיסות מוסריות ומשפטיות מעוותות שאיפשרו לאויב לפעול בחסות אוכלוסיה אנושית כמגן אנושי ולמעשה העניקה לו שוב ושוב חסינות, קשרה את ידי צה"ל ויצרה איום קיומי בדמות תכנית קאסם סולמני להשמדת ישראל.
שוו בנפשכם מצב בו המודיעין על דהירתה של איראן לפצצה ועל שילוש קצב ייצור הטילים שלה מתקבל בישראל ואנו נאלצים לקבל החלטה על מבצע "עם כלביא" אך בה בעת טבעת האש והחנק האיראנית שנבנתה כאן סביבנו עודנה בשיא כוחה ומוכנותה למלחמה, והמודיעין שלנו בקושי מכיר את התכניות, היכולות והכוונות. היינו ניצבים בפני קטסטרופה עד כדי איום קיומי.
הטבח הנורא שביצעו בנו הנאצים של חמאס ב - 7 לאוקטובר גבה מאיתנו מחירים קשים וכואבים. כך גם המלחמה הארוכה שאנו מנהלים מאז בכל זירות הלחימה. את המחדלים שהביאו להתממשותו צריך יהיה לחקור עד תום, להפיק לקחים ולבוא חשבון עם מי שהתרשלו וכשלו.
אבל דבר אחד אנחנו כבר יודעים: הטבח הנורא העיר אותנו מתרדמת עמוקה, אילץ אותנו לגדוע אחת אחת את זרועות התמנון והציל אותנו מסכנה גדולה בהרבה. בשנתיים האחרונות עם ישראל מתגלה בשיא תפארתו ואחדותו, בהתגייסות מופלאה בחזית ובעורף, מכה את אויביו שוק על ירך, ומשפר דרמטית את מצבה הביטחוני ואת היציבה האסטרטגית של מדינת ישראל.
אבל המלחמה לא תמה ויש מי שדוחקים בנו לשוב אל הקונספציה ומאיימים להוריד לטמיון את הישגי המלחמה לדורות.
בימים אלו ממש אנו ניצבים בצומת דרכים: האם ישראל תיכנע לאויביה בעזה, תאפשר להם להישאר עם גבולה הדרומי, להתחמש ולהתעצם שוב ולהיערך למתקפה הבאה. האם ישראל תמיר שוב את צה"ל בגורמים בינלאומיים ותפקיר את ביטחוננו בידי זרים. האם ישראל תשוב לסמוך על הסכמים מדיניים שלא שווים את הנייר שהם כתובים עליהם ועל ערבויות שלא מחזיקות מים. האם נאפשר לחיזבאללה לשוב לכפרי החזית, האם נצא חלילה מאזור החיץ ברמת הגולן ומכתר החרמון. האם נמשיך במדיניות ההכלה ביהודה ושומרון ונאפשר לאויבים שלנו ליזום ולהפתיע חלילה, או שנפנים באמת את לקחי ה - 7 לאוקטובר ונפעל הפעם אחרת. למרות הקושי, למרות הלחצים מבית ומחוץ, למרות ואולי דווקא בגלל כל מי שדוחקים בנו לחזור בדיוק על אותן הטעויות שהם דחקו אותנו לעשות בעבר ולא למדו כלום.
אבל אנחנו למדנו. עשרות שנים זעקנו נגד כניעה ונסיגות, התרענו מהקונספציה ולצערנו לא הצלחנו למנוע אותה. מזה שנתיים אני פועל לילות כימים כדי לממש את האחריות שלי ל - 7 לאוקטובר ולמלא את שליחותי לפעול בכל כוחי כדי שהפעם באמת נוכל לומר - לעולם לא עוד!
כדי שנשמיד את חמאס צבאית ושלטונית ונסיר את האיום שנשקף מעזה לעבר ישראל להרבה מאוד שנים. לא בסיסמאות, לא בערך, לא במשחקי מילים ולא בניצחון מהונדס.
בסוריה, בלבנון, בעזה, ביהודה ושומרון ובזירת הפנים. לא אתן לממשלה שלנו להישבר רגע לפני הסוף ולהוריד לטמיון שנתיים של התגייסות לאומית אדירה. לא אתן למדינה שאני כל כך אוהב להיכנע ולסכן את קיומה.
ביום הזה אנחנו מחבקים את מי ששילמו בגופם ובנפשם את מחיר הטעות וההתפכחות. את הנרצחים והלוחמים הגיבורים, את החטופים והפצועים בגופם ובנפשם, את המשפחות והקהילות. מחבקים, מתייחדים, ומתעצמים באחריות ובמחויבות שלא יהיה חלילה לשווא. ובזה תהיה להם אולי מעט נחמה.
עם ישראל חי.