יש רגעים בהיסטוריה הלאומית שבהם מדינה נמדדת לא בכמה היא נלחמת באויב, אלא בכמה היא יודעת לעמוד לצד אזרחיה אחרי שהאויב הכה בהם.
ה־7 באוקטובר הוא רגע כזה, יום שבו נחשף השבר הגדול ביותר בתולדות המדינה, לא רק בביטחון, אלא באמון שבין אזרח למולדתו. מאות משפחות איבדו באותו בוקר את היקר להן מכל. לא בגלל שנכשלו - אלא בגלל שהמדינה כשלה.
ובכל זאת, שנתיים אחרי, נדמה שהמדינה עושה הכול כדי לא להביט בעיניים של האנשים שהיא הפקירה.
המערכת הביורוקרטית של מדינת ישראל פעלה מהר יחסית. הביטוח הלאומי הכיר במשפחות הנרצחים כ”נפגעי פעולות איבה”, העניק קצבאות שארים, מימן קבורה, העביר מענק חד־פעמי של 14,360 שקל לכל קרוב משפחה מדרגה ראשונה, ואיפשר סל טיפול ושיקום בגובה של 30 אלף שקל. זהו צעד נכון, אבל זהו גם - במונחים של צדק - צעד זעום.
משפחה שאיבדה הורה, בן או בת, איננה יכולה “להשתקם” ב־30 אלף שקל. ילד שאיבד את שני הוריו אינו זקוק למענק חד־פעמי - הוא זקוק לעתיד. ואם נשתמש באותם מושגים שבהם המדינה מתייחסת לחללי צה”ל, הרי שהמשפחות האזרחיות הללו לא איבדו אדם בקרב - הן איבדו את עצם תחושת הבית, הביטחון והזהות.
אי אפשר להפריד בין הכאב הפרטי לאחריות הציבורית. ביום שבו נהרגו ונחטפו מאות אזרחים ישראלים, המדינה לא רק נכשלה בהגנה עליהם - היא הפרה את החוזה הבסיסי ביותר בינה לבין אזרחיה: החובה לשמור על חייהם.
והנה, במקום לגבש מודל סיוע נפרד, הולם, מוסרי, כזה שמכיר בגודל הזעזוע - המדינה בחרה להכניס את המשפחות הללו למסלול הביורוקרטי של “נפגעי פעולות איבה”. מבחינה מנהלית - אולי זה נוח. מבחינה מוסרית - זו חרפה.
ה־7 באוקטובר איננו עוד “פיגוע טרור”. זהו אירוע לאומי בקנה מידה של שואה אזרחית - טבח מאורגן, אכזרי, מתועד, שהתרחש בתוך גבולות המדינה. כל מי שהיה באותם יישובים יודע: המדינה לא רק לא הגנה - היא גם לא באה. לא בזמן, לא אחרי, ולא עד היום.
מאות אלמנות, הורים, ילדים, אחים ואחיות חיים עד היום בתוך שקט צורם. הם נאלצים למלא טפסים, לרדוף אחרי פקידים, להסביר למה מגיע להם עוד טיפול פסיכולוגי, עוד שעה של תמיכה, עוד החזר. מדובר במשפחות שבמקרים רבים איבדו גם את מקור הפרנסה, את הבית, את תחושת הביטחון ואת שגרת חייהן. ובכל זאת, המדינה מתייחסת אליהן באותה טכניקה של “נפגע איבה רגיל”.
אלא שהן לא “רגילות”. אין שום דבר רגיל באם שצפתה בילד שלה מוצא להורג ברשתות החברתיות, או באחות שאספה חלקים מגופתו של אחיה. אין שום דבר רגיל בילדה בת 12 שאיבדה את שני הוריה, והיום נשלחת לטיפול קצר־טווח במסגרת סל שיקום שמסתיים בעוד חודשיים. ואין שום דבר מוסרי במדינה ששוכחת את זה.
מדינה מוסרית הייתה צריכה לפעול אחרת. לא בכסף בלבד, אלא בצדק.
הצדק הזה היה חייב לכלול שורת צעדים מעשיים וברורים:
• הכרה רשמית במשפחות הנרצחים כקטגוריה עצמאית תחת השם “משפחות קורבנות ה־7 באוקטובר” - לא כתת־סעיף של חוק נפגעי איבה.
• מענק שיקום ממלכתי של רבע מיליון שקל לכל משפחה, נוסף לתגמולים הרגילים, כסמל להכרה באובדן ולא כחסד תקציבי.
• פטור מלא ממסים עירוניים, אגרות, והוצאות בריאות וחינוך למשך עשור לפחות, בדיוק כפי שהוענק לניצולי שואה בשעתם.
• קרן לאומית לילדי הנרצחים, שתבטיח מימון מלא להשכלה, לטיפול נפשי ולליווי עד גיל 30, כולל מלגות אקדמיות או הכשרות מקצועיות.
• מסלול טיפולי פסיכולוגי מתמשך של חמש שנים לפחות, במימון המדינה המלא וללא תקרה, לכל בן משפחה מדרגה ראשונה.
• סיוע בדיור - הנחה של 90 אחוז ברכישת דירה ראשונה או סבסוד שכר דירה לעשור למשפחות שאיבדו מפרנס מרכזי.
• שיקום תעסוקתי מותאם, שיאפשר לבני המשפחה שנפגעו לחזור בהדרגה לעבודה תוך ליווי מקצועי ונפשי.
• תעודת הוקרה ממלכתית אישית לכל משפחה, כהבעת אחריות והכרה לאומית, לא כהודעת גמלה.
• יום לאומי רשמי לזכר אזרחי ה־7 באוקטובר, נפרד מיום הזיכרון לחללי צה”ל - כדי להעניק למאבקם ולמותם זהות אזרחית־לאומית משלהם.
• ולבסוף - הקמת ועדת אמת ופיוס אזרחית, שתתעד, תאזין, ותמליץ על תיקון מערכתי ולא רק כספי.
אלו לא חלומות - אלו צעדים מינימליים של מדינה שמבינה את גודל החור שהיא הותירה. זה איננו “תקציב רווחה” - זה תיקון מוסרי.
הצדק הזה איננו עניין של כסף, אלא של זהות לאומית. מדינה שמפקירה את משפחות הנרצחים שלה מאבדת חלק מנשמתה.
הכשל איננו רק ביורוקרטי, אלא ערכי. החברה הישראלית צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה להשלים עם מצב שבו משפחות הנרצחים הופכות לשוליים של המלחמה. אלה לא “נפגעים”. אלה לב האומה. כל ילד ששרד את הטבח הזה - הוא עד חי לאכזריות שלא תיאמן. וכל אם שכולה שמבקשת עוד שעת טיפול היא מבחן מוסרי למדינה כולה.
כשמדינה לא מצליחה להגן על אזרחיה - חובתה היא לתקן, לא להסתתר מאחורי חוקים. השביעי באוקטובר לא היה רק מתקפה על גבולות ישראל, אלא על עצם מושג המדינה. היום, שנתיים אחרי, הגיע הזמן לשאול לא מה מגיע למשפחות הנרצחים - אלא מה מגיע לנו כחברה אם לא נדע להושיט להן יד.
כי עם שמודד את ערכו במספר הטנקים שיש לו - הוא עם חזק. אבל עם שמודד את ערכו לפי הדרך שבה הוא מחבק את השבור ביותר מבניו - הוא עם צודק. ואם נרצה להישאר עם צודק - עלינו להתחיל בכך שנפסיק לקרוא לזה “פיצוי”. זה לא פיצוי. זה צדק.
"גורל ישראל תלוי בשני דברים - כוחה וצדקתה". (דוד בן־גוריון)
הכותב הינו יועץ אסטרטגי בכיר