ימי הדין חלפו, ואנו נכנסים אל "זמן שמחתנו", ימי חג הסוכות. אך מה קורה כאשר תאריך האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה פוגש את הציווי לשמוח? כיצד מתמודדת אומה עם זיכרון טרי של טבח, הנופל בדיוק על מועד של קדושה וששון?
במוצאי חג הסוכות, בעודי גולל בטלפון הנייד, נחשפתי לגל של טקסים המוניים ברחבי הארץ לציון שנתיים לטבח הנורא. "רגע", הדהדה בי המחשבה, "זהו התאריך הלועזי, ה-7 באוקטובר, אבל אנחנו בחג! מתי הפך יום חג ליום זיכרון?" במהרה הבנתי כי מדובר ביוזמה של ארגונים שונים, שזכתה לחיבוק רחב מהתקשורת הישראלית, אשר התאימה את לוח שידוריה.
בחיפוש אחר משמעות, הנחתי את הנייד ויצאתי אל הסוכה ללמוד על האושפיזין של היום: יצחק אבינו. "מידתו של יצחק אבינו היא מידת הגבורה", קראתי בעלון, "הוא התנהג עם עצמו במידת הדין עד קצה היכולת... התגבר על יצרו ומסר נפשו לעולה כדי לעשות את רצון ה' בשמחה". המילים הללו הידהדו בעוצמה - הנה הגבורה והדין הנדרשים ביום הזה, אך הם כרוכים דווקא במצוות השמחה.
החזרה לנייד המחישה את הפער. שני ציוצים של התסריטאי אמיר שפרלינג ביטאו תחושת זרות וכעס: "בסוף כל יום זיכרון לשבעה באוקטובר יושב ראש ממשלה עם לולב ומאחל חג שמח", כתב, והוסיף מאוחר יותר בעוקצנות: "המחדל ממשיך: לא העירו את נתניהו לספר לו שהיום יום הזיכרון לשבעה באוקטובר".
דקות לאחר מכן, ציוץ של הרב אליאב תורג'מן, מנכ"ל איגוד רבני קהילות, הציע נקודת מבט הפוכה והשיב לי מעט את הרוגע: "פותח את הטלפון אחרי חג מופלא... ומבין שביקום המקביל עושים פה איזה יום זיכרון בחול המועד... אנחנו יהודים, יש לנו לוח שנה עברי, חגים וקדושה. היום הוא ט"ו בתשרי... ככה צריך. זה הנרטיב שלנו - עם ישראל חי. יגיע גם יום הזיכרון בלוח היהודי, עד אז חוגגים את סוכות מתוך גבורת הלוחמים והצפייה לניצחון".
ואכן, יום זיכרון לאומי רשמי נקבע בכ"ד בתשרי, יומיים לאחר שמחת תורה. זהו התאריך שבו בחרה מדינת ישראל להתייחד עם הנרצחים ולספר לדורות הבאים את אשר עשה לנו עמלק.
התפר הזה, בין זיכרון לשמחה, אינו חדש לנו; הוא טבוע במעבר החד שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. אך הפעם, נראה שהדיון שורשי ועמוק יותר, ונוגע בלב הזהות היהודית-לאומית שלנו. נדמה כי מי שרואה בעצמו חלק ממחנה ליברלי, שעבורו מועדי ישראל פחות נחגגים במהותם, יבחר באופן טבעי בתאריך הלועזי האוניברסלי. לעומתו, מי שזהות יהודית-לאומית פועמת בו, יתקשה לציין אבל וכאב בתוך זמן קדוש של שמחה.
במובנים רבים, הוויכוח הזה חורג משאלת הזהות והפך לסמל נוסף למאבק בין ימין ושמאל. כפי שהיטיב לנסח זאת הסוקר שלמה פילבר: "הוויכוח מתי לציין זיכרון, האם 7.10 או שמחת תורה, זה מיחזור הוויכוח מתחילת המילניום מתי מציינים את טקס הזיכרון לרבין, ב-4.11 או בי"ב בחשוון".
בשורה התחתונה, שנתיים אחרי הטבח, וכאומה עדיין לא השכלנו להתאחד אפילו סביב יום הזיכרון. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין כולנו שאנחנו באותה הסירה? הרי האנטישמיות כלפינו אינה מבחינה בין ימין לשמאל, בין דתי לחילוני; היא מכוונת כלפינו פשוט כי אנחנו יהודים.
תקוותי היא שעד שמחת תורה, כל 48 החטופים, החיים והחללים, ישובו הביתה. אולי אז, נוכל להתאחד בשמחה אחת שלמה, בהקפות שניות שנמנעו מאיתנו לפני שנתיים. אולי רק מתוך שמחה משותפת ומרפאת כזאת, נצליח להתאחד באמת כאומה ישראלית ויהודית אחת, גאה ומיוחדת. מועדים לשמחה וחג שמח.