'אין עושים נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם'. וכידוע, שרבינו היה גדול ובקי עצום בסיפורי צדיקים, וכך ראוי שנספר עליו.
א.הגעתי לישיבה כשהרב היה כבר מעל 80. מטבע הדברים, הקשר היה מלא יראת כבוד לגדלותו העצומה וזקנותו של הרב, וכביכול הקשר היה קצת יותר מרוחק מאשר קשר לרבנים צעירים יותר שספגתי מהם בשנות לימודי בישיבה.
והנה, שמתי לב שמכל הרבנים שמהם למדתי, אני מצטט ציטוטים ישירים הכי הרבה את הרב. כידוע, הרב קוק זצ"ל אמר שמשפט עמוק אחד משפיע יותר מהרבה ספרים בינוניים, כך גם כאן - דבריו המעטים והעמוקים של הרב נחקקו בזכרוני יותר מדברים אחרים.
ב. פעם בשעת שכרות בפורים, כשעוד הייתי תלמיד בישל"צ, ביקשתי מהרב ברכה לגדול בתורה, והוא סירב באומרו - תלמד, תהיה תלמיד חכם!
ג. כשהגעתי לישל"צ, הייתי צופה מרחוק ביראת כבוד עצומה בדמותו של הרב יוצא ונכנס מבית המדרש. אבי מורי שאלנו פעם - נו, ראית כבר את ר' אברום?
כשהשבתי בחיוב, אמר לי - 'תשים לב, תמיד האנשים שמקיפים אותו שמחים וצוחקים'. ואכן, הרב היה תמיד מתבל דבריו בהומור, ומשרה אווירה של שמחה סביבו.
לימים, בעת שעזבתי את מרכז הרב ונכנסתי להיפרד מהרב, הבנתי מעט את דרכו של הרב. בשעת הפרידה, סיפר לו הרב - כשהסבא מסלבודקה רצה להקים ישיבה, הוא ניגש לר' ישראל סלנטר ושאלו: מה ראש ישיבה צריך לדעת? הסבא היה בטוח, שר' ישראל יענה לו - גמרא ורמב"ם. אבל ר' ישראל ענה: "להחיות לב נדכאים". דע לך, אמר לי רבנו - בחור ישיבה צריך הרבה עידוד ותמיכה, ומי שיכול לעודד בחורי ישיבה חשוב שיעסוק בכך.
ד. זכורני, בעת שלמדתי בישיבת מרכז הרב, נפטר רב השכונה (הרב שילה רפאל) בה שכנה הישיבה. בשכונה זו התגוררו רבים מגדולי הדור, וכמעט לכל תלמידי הישיבה לא היה קשר לרב השכונה, וגם כשהיו שאלות הלכתיות שאלו את ראשי הישיבה - גדולי הדור. כשעמדה להתחיל הלוויית רב השכונה, המה בית המדרש מתלמידים השוקדים בתורה, ואיש לא חשב ללכת להלוויה.
והנה, בא שליחו של ראש הישיבה, דפק על הבימה ואמר - 'בהוראת ראש הישיבה, כל תלמידי הישיבה חייבים ללכת להלוויית רב השכונה'. כמובן, שכולם שמעו לדבריו. בשבילי היה זה שיעור גדול בכבוד תלמידי חכמים בכלל, ומרא דאתרא בפרט.
ה. הרב היה תמיד מדבר על כך שחשוב להתרגל לכתוב דברי תורה. פעם אפילו ציטט אמירה שאמר גדול בישראל למישהו צעיר יותר שאמר בפניו דבר תורה - 'בשביל לאמר זאת, זה לא טוב, אבל בשביל לכתוב זה טוב'. כדי לציין שחשוב להתרגל בכתיבה גם אם דברי התורה עדיין בוסריים.
פעם, באתי לשאול את הרב שאלה בגמרא. החזקתי בידי את הגמרא שלי, והצבעתי על המקום שבו אני שואל. בצד הגמרא, כתבתי לעצמי תוך כדי הלימוד, הערות בכתב קטן בעיפרון.
לפתע, אני שם לב, שהרב מתחיל לעיין בהערות שלי. כמובן, שהתמלאתי יראה גדולה, שהרי מה הן הערותי לעומת רוחב דעתו העצומה של הרב.
אך הרב אמר - זה קטן מידי, אתה צריך לכתוב בכתב מובן. אמרתי - הרב, אני מבין את הכתב, וכתבתי זאת לעצמי. אך הרב אמר - אתה צריך לכתוב בכתב שגם אני אבין. כך רצה לחזקני כתלמיד צעיר בנושא הכתיבה.
ו. בתור אברך בישיבה, גרנו בישוב נריה. באותה העת, אשתי למדה במכללה, והייתה צריכה לצאת לדרך בשעה מוקדמת מאד. שאלתי את הרב - האם מותר לה ליסוע לפני תפילה?
הרב אמר שלאישה וודאי מותר, כי יוצאת כבר בתפילה אישית. וסיפר על תפילתה של אימו של המגן אברהם, שהייתה אומרת בבוקר - הקב"ה, אין לי זמן להתפלל, שהרי אני צריכה לדאוג לאבריימל'ה שלי לכל צרכיו ושילך לחדר. לכן אני מבקשת ממך ... וכאן הייתה מפרטת את תפילתה ובקשותיה בשפתה שלה ובאופן אישי.
בכך הייתה יוצאת ידי חובת תפילה.
(לענ"ד לימד בכך שתפילת נשים נשארה בנוסח אישי כתפילה דאורייתא. ועיין במשנ"ב סימן קו שאכן מביא בכך מחלוקת, וזו שיטת המגן אברהם).
ז. פעם שאלתי את הרב - מה ההגדרה של שעבוד?
בתגובה, סיפר לי הרב, שפעם היה בחור בישיבת טלז שנסע ברכבת, ולידו ישב רב שהיה לבוש מלבושי הרבנית של העיירות הקטנות. הרב שאל את הבחור - במה עוסקים כעת בישיבת טלז?
ענה הבחור - עוסקים בהגדרת שעבוד. הגיב הרב - נו, שעבוד זה שעבוד.
אמר הבחור - תמיד אמרתי שהרבנים של העיירות הקטנות לא יודעים ללמוד. שתק הרב ולא הגיב.
כשהגיעה הרכבת לתחנה, ראה הבחור שקהל גדול התאסף להקביל פניו של אחד מבאי הרכבת. שאל הבחור את אחד הנאספים - את פניו של מי באתם לקבל? אמר האיש - ר' חיים מבריסק בא ברכבת. הסתכל הבחור לראות - מי זה ר' חיים מבריסק, והנה, לחרדתו גילה שזה הרב שישב על ידו, שלא יודע ללמוד....
כמובן, שהבחור הלך להתנצל בפני ר' חיים. מאז, סיים הרב את סיפורו, כשהיו מגיעים בטלז לסוגיית שעבוד, היו אומרים - 'שעבוד זה שעבוד, והרבנים של העיירות הקטנות יודעים ללמוד'.
וכאן, כדרכו של הרב להתבונן בכל דבר לעומק ולמצוא בו היבטים נוספים, הוסיף הרב - שים לב, ר' חיים לא זלזל בלבושו. כשהיה יוצא מהבית, הייתה אשתו בודקת שאין רבב בלבושו. אבל גם לא הבליט את גדלותו, לבוש היה כרב בעיירה קטנה.
ח. שמעתי פעם מהרב - מעשה בחסיד אחד שבא אל האדמו"ר ושאלה בפיו: "רבי, כידוע בכל דור יש לו' צדיקים נסתרים המקיימים את העולם. נמצא, שהצדיקים הגלויים אינם אלה שעליהם העולם עומד, ויש צדיקים גדולים מהם. אם כן אינכם הצדיקים הגדולים, אתמה"?
ענה לו הרבי - "אוי ואבוי, אם היינו מה שאתם חושבים שאנחנו". רוצה לומר - לצדיקים הגלויים יש רבדים נסתרים, כך שגם הם צדיקים נסתרים.
ט. שמעתי פעם מהרב - רב אחד היה רגיל לשלב בשיעוריו את פלפוליו וחידושיו של בעל ה'שאגת אריה'. בכל יום הקפיד לצטט מדבריו.
והנה, יום אחד, לפני שיעורו הקבוע, נרדם אותו הרב. בחלומו, בא אליו ה'שאגת אריה' ובקשה מוזרה בפיו - 'היום אל תטריד אותי'. התעורר הרב מהחלום המיוחד, וניסה להבין את פשר החלום.
באותם ימים חי עדיין בנו של ה'שאגת אריה', ואף שימש ברבנות בעיר אחת. החליט הרב לשגר מברק בהול לעיר בה שימש ברבנות בנו של ה'שאגת אריה', ובמברק שאלה קצרה - מה שלום הרב שלכם? והנה, התקבל מברק תשובה - היום, הרב שלנו נפטר!
הבין הרב, שבעל ה'שאגת אריה' יצא לקבל בשמיים את פני בנו (כפי שמבואר בספרים הקדושים, שקרוביו של הנפטר יוצאים לקבל את פניו), ולכן ביקש מהרב שלא יצטט מספריו ולא יטריד אותו.
הסביר מרן הגר"א שפירא את עומקו של הסיפור - הרי יש לתמוה, וכי בכך שמצטטים את ה'שאגת אריה' מונעים ממנו לצאת לקראת בנו? והתשובה נעוצה בדברי הירושלמי (קידושין פ"א הלכה ז) - 'גידול אמר: כל האומר שמועה בשם אומרה, יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו". כאשר אנו מצטטים דברי תורה בשמו של גדול מישראל, הרי שאותו גדול נמצא עימנו ממש, ולכן השאגת אריה ביקש שלא יצטטוהו, כי היה עסוק במקום אחר.
י. פעם, בחור משיעור ב' מאחת מישיבות ההסדר, הוציא חוברת קצרה בענייני אמונה. החוברת עסקה בעניין בוער, שהיה על הפרק באותם ימים, וההתלהבות ממנה הייתה רבה. החוברת הייתה מונחת על הסטנדר בכניסה לבית מדרש, והרב עלעל בה מעט.
לאחר מכן, הרב התנגד לחוברת, מפני שספרים צריכים הסכמות, ולחוברת לא הייתה הסכמה.
התאספנו מסביבו קבוצת בחורים לשמוע את דבריו, והרב אמר- אתם וודאי מתפלאים, שהרי זו חוברת באמונה ולא בהלכה, ואתם חושבים - מה כבר יקרה אם המחבר טעה בדבריו? אבל זה לא נכון. טעות בדברי אמונה היא חמורה יותר מטעות בהלכה, שהרי טעות בהלכה היא טעות בפרט מסויים, ואילו טעות באמונה יכולה למעשה להיות כפירה בעיקר.
למדתי ממנו את גודל האחריות בלימוד אמונה ומחשבה, ושבניגוד למה שרבים חושבים - יש לדייק בלימוד זה, ולא כל דבר אפשר לדרוש ולפרש כיד ה' הטובה על הדרשנים.
יא. הרב סיפר פעם, בעת השיעור ב'קצות' במוצאי שבת, שהם היו חבורה של בחורים, שהיו הולכים לשמוע את שיעוריו של ר' איסר זלמן מלצר. היו למעשה שתי הזדמנויות שהיו הולכים אליו. היה את שיעורו המסודר, והיו כאלה שהיו הולכים פעם נוספת למפגש שבו היה מכין את השיעור.
במפגש ההכנה, ר' איסר זלמן היה מעלה סברא ודוחה אותה, וכך מפלפל שוב ושוב. אלו שלא באו למפגש ההכנה, טענו שהמפגש הוא בזבוז זמן, כי ממילא בסוף שומעים את הדברים באופן מוגמר וסופי בשיעור המסודר.
אולם, לאחר זמן התברר שמי שבא למפגש ההכנה, נבנה יותר לימוד. כי למד - איך ללמוד, ומהי הדרך להגיע למסקנות, שזה בא בדרך ארוכה של חיפוש והעלאת אפשרויות וכו', ולא שמע רק את המסקנות.
כמובן, שבכך הרב רמז לאופי שיעוריו, שהיה בהם גם דרך זו של העלאת צדדים וחיפוש הפתרון. ובמיוחד - התאים הדבר לשיעור ב'קצות', שכולו היה העלאת אפשרויות שונות ודיון בהם.
יב. נודע לנו על פטירת הגרש"ז אויערבך בלילה. בבוקר, שאלנו את הרב - האם צריך לקרוע? הרב אמר שאם היה צריך, היה צריך לקרוע כבר בשעת השמועה בלילה. ומתוך דבריו הובן, שלשיטתו לא צריך לקרוע על 'גדולים'.
(למיטב זכרוני, גם ציין שהגרש"ז היה שייך לחבורה ירושלמית או שלמדה אצל ר' איסר זלמן, והייתה יותר מקורבת לכיוון הציוני משיטות תורניות אחרות).
יג. כידוע, דיבורו של הרב היה מהיר מאד, ולעיתים אף היה קשה להבינו. בהלוויה של הרב, פגשתי אדם חכם מאד (אדם שהמציא המצאות רבות בתחומי מכשור רפואי ובשירות התעשיות הביטחוניות של ישראל), שהסביר לי את הסיבה לכך.
אותו אדם אמר לי - הרב היה גאון עצום, דברי התורה שלו ממש גאוניים. הוא היה כל כך מהיר מחשבה, וניסה בדיבורו המהיר להדביק את קצב המחשבה, ולכן לעיתים היה קשה להבינו.
יד. כידוע, הרב דיבר כל הזמן על המציאות של ישיבה, "מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו וכו'". פעם סיפר שבירושלים של פעם היו לומדים תורה, אך פחות היו מקובלים התבניות של עולם הישיבות כמו בימינו.
כדי להמחיש זאת, סיפר את הסיפור הבא - כשהגיע (כמדומני) ר' איסר זלמן מלצר לירושלים ואמר לראשונה שיעור למדני בישיבת 'עץ חיים', קם בסוף השיעור אחד הלומדים ואמר - 'קדיש דרבנן'. (זהו עניין המקובל מאד בעולמם של הבעלי בתים, אך בעולם הישיבות לא אומרים קדיש, שהרי לומדים כל הזמן).
טו. כששאלתיו על הלכה או מנהג מסויים הקשור לקברי צדיקים (כמדומני, בקשר לקבר רחל), אמר לי - איני יודע, אני כהן ולא הולך.
אולם, בזמן שעלה נושא המאבק על העיר בית לחם, והישיבה הקימה שלוחה ליד קבר רחל, ואף הוקם חדר סמוך (ומנותק) מהקבר, הרב הגיע לאותו חדר ואף נשא דברים באוזני תלמידים.
טז. כידוע, הרב העביר שיעור בקצות החושן, ואף אמר שהביא אור חדש לעולם (וסיפר עליו את הסיפור של - 'חצי רב' ו'חצי עיירה'. מסתמא סיפרו לפני).
יז.שמעתי מהרב שי דאום - פעם הרב ישב שבעה על אחותו, ובאו כל זקני ורבני ירושלים (כולל חברי הבד"ץ) לנחמו, ומה עשו? סיפרו סיפורי צדיקים. כאן התגלתה בקיאותו העצומה של הרב בסיפורי צדיקים, שכל סיפור שאחרים התחילו - הוא השלים, וסיפורים רבים שהוא התחיל - לא הכירום האחרים. (חוץ מאדם אחד, ששניהם ידעו אחד את הסיפורים של השני, וזהו ד"ר יוסף בורג, שאף הוסיף פרט חדש לרב - שהערוך לנר היה דוקטור).
יח. שמעתי אומרים בשם הרב פרידמן ראש ישיבת תפרח - ר' אברום הוא גדול הדור. החזון איש ידע לשאול שאלות ולענות תשובות, ר' אברום יודע לשאול שאלות ולא יודע לענות תשובות, שאר הגדולים הסיבה שהם יודעים לענות תשובות - זה מפני שהם לא מבינים את עומק השאלה....