האגדה העממית מספרת על דייג שתפס ברשתו 'ג'יני' שיכול למלא כל משאלה. לאחר חשיבה מרובה הוא החליט לבקש כסא נוח מיוחד שיאפשר לו לדוג ולהתפרנס בלי שגבו יכאב. בגלל מחשבתו הצרה, הוא אפילו לא העלה על דעתו לבקש להיות עשיר שלא יזדקק לשבת שעות רבות כל יום ולדוג למחייתו...
זה הסיפור הכואב של ההסכם מול חמאס - כל הדיבור על הרווחים שקיימים בו, רלוונטי רק לאחר שמסיטים את המבט מההזדמנות ההיסטורית הגדולה שפוספסה כאן פעם אחר פעם.
הרי לאחר הטבח אפילו אנשי השמאל מהעוטף דיברו על רצונם לראות את הים מהבית שלהם, וגם דני קושמרו הזדעזע מהמחשבה להעביר סיוע הומניטרי לעזה לפני שכל החטופים חזרו. ניצול העוטף אבידע בכר והזמר עידן רייכל הבהירו עד כמה כל האוכלוסייה העזתית היא חמאס. ובהמשך קיבלנו את הממשל האמריקאי הכי אוהד בהיסטוריה, שהכוורת שלו איגפה את ממשלת ישראל מימין, בהצהרות בכיריה על ריבונות ביהודה ושומרון, והאמירה של שר הגנה מלפני כמה שנים שלאחר נס הקמת המדינה, גם בית מקדש הוא דבר אפשרי. בהקשר הקונקרטי של עזה, השיא הגיע ברצונו של טראמפ ליצור תכנית הגירה שתתן לעזתים עתיד במקום אחר.
חיבור כל הנתונים הללו, שכוללים התפכחות ותמיכה נרחבת באוכלוסייה הישראלית, היו צריכים להוביל למסקנה ברורה אחת - כיבוש כל הרצועה, שליטה ישראלית מלאה, והסרת האיום האיסלאמו-נאצי מעזה אחת ולתמיד. לפי הערכות צבאיות ריאליות, עזה היתה אמורה להיכבש תוך כמה שבועות, ולהיות מטוהרת באופן שיטתי תוך כמה חודשים. אז למה זה לא קרה גם לאחר שנתיים?
מי מפחד מעזה?
בהתחלה האשימו את הרמטכ"ל ואת שר הביטחון, אך אלו התחלפו והדשדוש נמשך. אחר כך האשימו את הלחץ האמריקאי, אך גם שם התרחש שינוי דרסטי והדשדוש בכל זאת נמשך. אחר כך תלו זאת בריכוז המשאבים במלחמה הקריטית מול איראן, אך גם זו עברה בניצחון מזהיר, והדשדוש בעזה נמשך.
התברר שהמחסום העמוק נמצא בדרג הגבוה ביותר - ראש הממשלה. מראשית המלחמה, לתפיסתו של נתניהו יש פתרון אחד שהוא מחוץ לתחום - עזה בשליטה ישראלית מלאה. בריאיון המפורסם בערוץ 14 הוא טען שזה לא ריאלי, ומתפיסה זו נגזרה כל התנהלותו במשך כשנתיים. למרות רצונו להכריע את חמאס, בעקבות הפחד שלו לשלוט בעזה, נוצרה חוסר בהירות אסטרטגית שהובילה לשיטת הפשיטות שמנעה את הניצחון במשך תקופה ארוכה כל כך, והפילה חללים רבים במקומות שכבר נכבשו ויצאנו מהם.
הימשכות המלחמה בגלל חוסר נכונות לכבוש את עזה, החמירה את הלחצים הבינלאומיים, ולאחר שטראמפ נתן אור ירוק לפתיחת שערי הגהינום על עזה ולתוכנית הגירה, אך ראה ששני אלו מוסמסו על ידי ישראל, הלחצים התגברו גם מצידה של ארה"ב.
למרות כל זאת, ההערכות מדברות על כך שהתוכנית האמריקאית היא בעצם תכנית ישראלית שנרקחה על ידי נתניהו ורון דרמר, והיא רק מוגשת בעטיפה אמריקאית. כלומר, ראש הממשלה עשה הכל כדי לדחות את השליטה על עזה, ובהמשך ישיר לנאום בר-אילן ממשיך להשאיר את פרדיגמת המדינה הפלסטינית, ומתרץ זאת בכך שהתנאים לעולם לא יבשילו. אך לצערנו מדובר בכלא תודעתי ובפספוס היסטורי צורב וכואב. לאחר טבח מזעזע בכ-1200 אזרחי ישראל, חשיפת פניה של האוכלוסייה העזתית, והתודעה הישראלית שעברה מהפך, הייתה כאן הזדמנות היסטורית ליצור משוואה חדשה ופשוטה - הפקרת עזה לגורמים אסלאמיים המיטה אסון על ישראל, ולכן רק שליטה ישראלית תמנע את האסון הבא. אך חוסר החזון הוביל אותנו למצב אבסורדי בו אנו משחזרים שילוב של מנדט בריטי, עם גורמים מוסלמיים עוינים, כדי להפקיר פעם נוספת שטח שמאות חיילינו הקיזו את דמם עליו.
כרוניקה של פספוס
בסוף יהיה טוב, אך כמה צער וייסורים יעברו עד אז? זה תלוי בבחירות שלנו בצמתים השונים.
לאחר יציאת מצרים - יום הבשורה על הכניסה לארץ, התהפך ליום אבל עקב המבט השלילי של המרגלים, שהפחידו את העם מהכניסה לארץ. המחיר היה כבד - הכניסה נדחתה בארבעים שנים לאחר מות כל דור המדבר.
כך גם הצהרת כורש - מנהיג האימפריה הפרסית שאיפשר את בניין המקדש ואמר לעם ישראל לעלות לארצו - הועילה באופן חלקי בלבד. רוב עם ישראל בחר להישאר בגלות, וההשלכה ההיסטורית היתה קשה. הגמרא מספרת על ריש לקיש ששחה בירדן, וכשרבה בר בר חנה הושיט את ידו לסייע לו לעלות, אמר לו ריש לקיש שהוא שונא את בני בבל, שאם היו עולים בבית שני בהמוניהם, הבית לא היה נחרב ולא הייתה גלות נוספת (יומא ט ע"ב ובן יהוידע).
כך גם לאחר הצהרת בלפור, רוב עם ישראל נשאר בגלות. במידה והיתה עלייה המונית, יתכן והשמדת מיליוני יהודים בשואה היתה נמנעת.
גם בימינו, לאחר בחירת ממשל טראמפ, ההזדמנות היתה אדירה. העיתונאי אריאל כהנא סיפר שאחד הפעילים הבולטים במטה טראמפ הבקי במתרחש בישראל, אמר לו כאשר נודע נצחונו של טראמפ: "לביבי אין יותר תירוצים. הוא עכשיו יקבל כל מה שהוא רוצה. שיעשה מה שהוא צריך". כך התברר באופן מובהק, שהפער העצום נובע מכך שביבי לא רצה.
לראש הממשלה זכויות רבות בניצחון על הציר האיראני, אך עזה ויו"ש דורשים חזון שחסר לו. לכן, הכאב הגדול הוא על נציגי הציבור האמוניים, שהממשלה תלויה בהם, שעל אף רצונם הטוב ועשייתם הברוכה בגזרות חשובות ומשמעותיות, תומרנו על ידי ראש הממשלה במבט המאקרו, ולא מנעו את הפספוס הנוראי בנוגע לעתיד עזה, ולהחלת הריבונות המתבקשת ביהודה ושומרון. חוסר מימוש ההזדמנות לאחר הטבח הנורא, ומול ממשל טראמפ, הוא לא פחות מפשע היסטורי, שכבר עלה לנו בדמים יקרים, והסיכון העתידי חמור עוד יותר.
ומה הלאה?
אנו מתפללים ומקווים שמעז יצא מתוק, וההסכם הזה יעצר לאחר שחרור חטופינו היקרים, וכולנו נשמח מאוד. אך הנזק של המסגור הבעייתי כבר קרה, ואותו חובה לתקן. על נציגי הציבור להשתמש בכוחם הרב כדי להשפיע על תפיסת עתיד ישראל, ולאלץ את ראש הממשלה לשנות את המבט האסטרטגי בנוגע לעזה ויו"ש. זאת משום שבכל אותם פספוסים היסטוריים אותם הזכרנו לעיל, המנהיגים עשו את המעשה הנכון, אך רוב העם היה במקום אחר. כיום, המצב שונה - העם עבר מהפך תודעתי, והוא נמצא במקום מתקדם יותר מההנהגה שמובילה אותו.
בשמחת תורה התשפ"ד התחיל תהליך בלתי הפיך בתקומת ישראל, ולא ניתן לדחוק את רוח העם לזמן ממושך. נציגי הציבור הימני-אמוני לא כופים את דעת המיעוט בתרגיל פוליטי, אלא נותנים ביטוי אותנטי לתהליך אותו עם ישראל עובר. לפספוס נוסף תהיה חלילה השלכה קשה בשנים נוספות של טרור, סכנת טבח נוסף, ודם חיילינו שישפך שוב כדי להשיב את עזה לידיים ישראליות. אל תתנו לזה יד.
הכותב הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה