בתפילת שחרית הבוקר, יום חמישי, זעקה בלבבות רבים ובליבי אני הברכה "תקע בשופר גדול לחירותנו".
יללות 'התרועה' של משפחות החטופים, והמשפחות השכולות ל"ע, גניחות 'השברים' של משפחות המילואימניקים, הלוחמים והוריהם. 'השברים תרועה' של החברה הישראלית המודאגת לעתיד ילדינו, התמזגו הלילה בקולות ה'תקיעה' הפשוטה של לפני ואחרי ומעין הקול של 'ביום ההוא יתקע בשופר גדול'.
ברוח זו, חוויתי בראש-השנה זה את המושג המסתורי 'לבלבל את השטן'. והבנתי שהשטן המסתורי שוכן אחר כבוד בליבי אני.
שנים התגנבה לליבי תחושת הפער הבלתי נתפס בין באי בתי הכנסת בראש השנה החשים את אימת הדין "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום" לבין המבלים בפארקים להנאתם. ואילו, השנה, לא שמעתי בדמיוני את פכפוך גלי הים בחופים, ולא הרחתי בדמיוני את ריחות המנגל של הנופשים בכינרת.
השנה שמעתי את כל זעקות השופר של הטראומה הקולקטיבית שהחברה הישראלית חווה במשך שנתיים. השנה שמעתי בתקיעות השופר את הזעקות הקולקטיביות של כל העם. חוויתי את תקיעות השופר הבוקעות מבתי הכנסיות כשליחי ציבור של כל הגניחות והיללות של העם כולו, את כל קולות התקיעה הפשוטה של כולללם, המבטאות את התקוות שלפני המשבר שהתנפצו באחת ב 7 באוקטובר, ואת התקיעות הפשוטות שלאחרי המבטאות את התקווה לעתיד אחר, לעתיד טוב.
חוויתי בעוצמה שלאף אחד אין מונופול על הצער, הכאב והדאגה. ושעם ישראל תוקע בשופר מידי יום ביומו מזה שנתיים. השנה בלבלתי את השטן של המחלוקת, של ההתנשאות הרוחנית שלי. כאילו לי יש בעלות על תקיעת השופר, וכאילו רק אני חווה את יום הדין האיום והנורא. ולא הקפלניסטים והביביסטים, והשמאלנים והימניים. שטן איום ונורא, שבשנתיים האחרונות הוא הולך ומתבלבל אצלי.
במפגשים שלי עם נפגעי טראומה שאני פוגש בארבעת המרכזים (בינתיים) שיש למכון שלנו לשיקום נפגעי פוסט טראומה, בשמיעת הסיפורים והחוויות במפגש עם לבבות שבורים, אני חווה חוויות אמונה מסוג חדש הבוקעות כמו ניצנים רכים מלבבות מרוסקים. מסתבר שלאמונה יש כיפה שקופה, ושוב השטן מתבלבל.
ואני חושב על מסירות הנפש כפשוטה של מחללי שבת ואוכלי טרף בצד שומרי המצוות, ואני חושב על דברי רבי עקיבא "כל ימי הייתי מחכה.....בכל נפשך.....". ואז מנקרות השאלות הקלאסיות "כמה תפילות מנחה כהלכתן שווה דקה אחת של הסתערות אל מול אויב?" בהנחה שאפשר למדוד. אבל במאזנים שאני מדמיין בליבי, דקה של מסירות נפש היא בלתי מדידה, היא מעל הכול. בוודאי שאנו רוצים ומאמינים ב'גם וגם', ואין סתירה ונהפוך הוא. אבל במציאות הרוחנית שאנו חיים בתוכה שלרבים אין 'גם וגם'. עולה מסירות הנפש של הצעירים הללו וקשורה בכיסא הכבוד ממש ועוקפת את כל המאמצים הרוחניים כי מה יותר גדול ממסירות נפש ? (פפוס ולוליאנוס בתענית יח:).
וכשאני יושב בסוכתי, אני נזכר בסוכתו של חבר חילוני למהדרין, בן קיבוץ, שהיה מפקד טייסת, ונסענו לבקר אותו בחול המועד, ולהפתעתי סוכה שהוא בנה ניצבה בפתח ביתו. הייתה שם רק 'בעיה קטנה' אחת והיא שהסכך שאמור היה להיות התקרה, שימש לדפנות, והברזנט שהיה צריך להיות הדפנות, שימש כתקרה. בעיה 'קטנה'. וכבר אז ניקרה השאלה בתוכי...איזו סוכה חביבה לפני הקב"ה יותר, הסוכה לנצח שלי שכבר נבנית מעצמה מידי שנה, בלי כוונה יתרה. או הסוכה הראשונה בחייו של חברי החילוני שנבנתה בתשומת לב, בכוונה יתרה, אך מה לעשות ממש לא כהלכתה.
אין ספק, שהמתח המתמיד שבתוכי בין הגישה הליטאית/ ייקית (מהצד של אמא ז"ל) שעל פיה אני חי ועליה התחנכתי בשנותיי בישיבה לבין הגישה החסידית (מבית אבא ז"ל) , הגישה החסידית חזרה למרכז. השנה הוצאתי מהבוידם את הסיפור השחוק על הילד והמשרוקית בקלויעז של הבעל שם טוב בעיצומו של יום הכיפורים שכזכור הוא זה שבקע את המחיצות, ולא, כפי שהעיד הבעש"ט, תפילותיו הזכות שלו עצמו.
אני רוצה להאמין, שהריפוי העמוק של שטן המחלוקת שכפי הנראה הביא עלינו את האסון הגדול של שמחת-תורה שלפני שנתיים, ה- 7 באוקטובר, יהיה בבלבול השטן, ומציאת שתילי אמונה גם מחוץ לקירות בית-המדרש ובחיבורם לפרדס העמוק ועמוס הפירות. ועלינו, יושבי בתי הכנסת, יהיה לפתוח את אוזנינו ולבבינו, להפוך אותם לרגישים יותר, ולקלוט את הזרמים הפנימיים של העם שלנו זרמים שיש בהם יותר מאחד ממפריד.