הבוקר הזה הוא בוקר של התרגשות ושמחה גדולה. שמחה על חזרת אחינו משבי חמאס, כולם (כל החיים) כאחד, ועל הצלתם ממיתה לחיים, ומהיעלמות לעולמים חלילה, ועל סיכול תכנית חמאס להשתמש בהם טיפין-טיפין ככלי סחיטה ארוך-טווח ובלתי-נגמר.
ברוך בואכם, אחים יקרים ואהובים! כולנו-כולנו חיכינו ורצינו בשובכם. המחלוקת היתה רק על השאלה איך נכון להשיג את היעד החשוב הזה.
הבוקר הזה הוא בוקר של הודיה וסיפוק לא-מבוטל מהישג-יחסי אבל רב-משמעות, הישג שעד לא-מכבר היה נחשב בלתי-אפשרי: החטופים החיים כולם, וחלק מהחללים, שבים אלינו כשצה"ל עדין מחזיק בחלק ניכר מרצועת עזה, וכשההכרה בצורך בפירוז עזה, מניעת שלטון חמאס בה (צבאי וגם אזרחי), והסרת כל איום ממנה לעבר ישראל - הפכה למוסכמה בינלאומית מחייבת. אין ספק שההישג-החלקי והחשוב הזה הוא תוצר גם של החלטות חשובות שאנחנו הובלנו:
ההחלטה להיכנס לרפיח ולציר פילדלפי;
ההחלטה לא לסגת משם;
ההחלטה לחסל את ראשי חמאס בחו"ל, והמימוש שלה לאחרונה;
ההחלטה לא להתקדם ל"שלב ב'" של עסקת ינואר הנוראה;
ההחלטה להתחיל לקחת מהחמאס את השליטה על חלוקת הסיוע;
ההחלטה להיכנס למתקפה עצימה על העיר עזה ולבטל את הגישה של אזורי-מקלט-לטרור ("אזורי אל תיגע-בי");
וההחלטה לא לעצור את המבצע בעזה לעסקה חלקית;
יש לי ולנו חלק משמעותי בהישג הזה, בדרישות שהצפנו, בדרכים השונות בהן פעלנו, בע"ה, כדי לייצר הסכמה לדרישות אלה. לא כל מה שרצינו ודרשנו - הצלחנו להשיג. אבל ההישגים החלקיים האלה שלנו - הביאו את מדינת ישראל להישג החלקי-אבל-משמעותי הזה. הישג שראוי להודות עליו ולשמוח בו.
אבל בצד השמחה, ההודיה והסיפוק, הבוקר הזה הוא גם בוקר של בושה גדולה: בושה על הנירמול של שיחרור מחבלים בתמורה לחטופים, ובושה-מראש על כל הקורבנות-העתידיים של הגישה העקובה-מדם הזו: קורבנות דמים, וקורבנות החטיפות הבאות; בושה על עצם האיזכור של מדינה פלסטינית באותו הסכם, זמן קצר כ"כ אחרי שהכנסת החליטה ברוב עצום שזו סכנה קיומית עבורנו; בושה על הנירמול של גישה אוסלואידית שמוסרת את בטחוננו בידיים זרות, ושמפנה עורף כלאחר-יד לחבל עזה למרות שהוא חלק מא"י (גם לפי גבולות ההלכה, גם לפי הדין הבינ"ל, וגם לפי החוק הישראלי) כאילו זה מובן-מאליו לוותר עליה שוב. בושה גדולה על כך שראש הממשלה שלנו לא מנע את כל אלה, והתלבטות גדולה האם נכון ומותר להיות חלק מממשלה שמקבלת הסכם שכל העקרונות המבישים האלה הם חלק מקווי-היסוד שלו;
וכמובן, הבוקר הזה הוא בוקר של תודה עצומה לגיבורים שבזכותם הצלחנו לצלוח כ"כ הרבה מכשולים וקשיים ואיומים והפחדות ולהגיע עד הלום: החיילים האמיצים שלנו, המשפחות שלהם שתמכו בהם וגם בנו, המפקדים בשטח שלא פסקו לרגע מלהוביל את המלחמה "מלמטה", המשפחות הגיבורות של פורום התקוה ושל פורום הגבורה, ופצועי המלחמה ופורום המילואימניקים עד הנצחון - שנתנו לכולנו את האפשרות להרים ראש ולהמשיך קדימה. אין מילים להודות לכם... ההישג הזה הוא גם שלכם!
הבוקר הזה הוא בוקר של התלבטות גדולה. בגלל הפניית-העורף למטרות המלחמה, מטרות שקודשו בדם, כי עבורן שלחנו במו-ידינו את חיילינו להילחם, וחלקם לא שבו. הבטחנו, אני אישית הבטחתי, וגם ראש הממשלה הבטיח שוב ושוב, שלא נוותר עליהן: לא על השמדת חמאס. לא על הסרת כל איום מעזה כלפי ישראל. הכנסנו את המטרות הללו לתנאי-הסף לסיום המלחמה. לדאבוני, אני לא רואה איך ההסכם מאפשר לעמוד בהן. חלקים ניכרים בו מכתיבים את ההפך הגמור. "יותר חורים מגבינה" - כתב קלמן ליבסקינד בצדק, "החורים יפעלו לטובתנו" - מסביר רוה"מ, אבל כבר עכשיו אנחנו רואים איך גם במקום בו לא היה שום "חור": בקו הצהוב המאד ברור - כבר נסוגונו. ומה בהמשך? האם מותר להיות שותפה להפניית-עורף למטרות המלחמה שאנחנו הצבנו?
מציאות מורכבת. אור גדול, וחושך מעיק, משמשים בערבוביה. כולי תפילה שנדע לקבל את ההחלטות הנכונות.