דקה של דומיה. דקה של אמת. בפעם האחרונה שנפגשנו עם גלעד שלנו, היה זה בפאתי עזה, ימים ספורים לפני שיצא למלחמה שממנה לא שב.
זו הייתה שעה אחת. שעה של חשש. של תפילה. של תקווה. ובעיקר של אהבה גדולה. לפני שנפרדנו, לקח אותי גלעד הצידה ולחש: “אבא, אל תדאג. אנחנו ננצח. התאמנו, אנחנו טובים. בעזרת ה’ נחזיר את החטופים בשמחה הביתה".
היום התבשרנו שהסכם נחתם. ובעזרת ה’ ,בעוד ימים אחדים, נזכה לראות את אחינו ואחיותינו חוזרים הביתה.
נחבק אותם. נתמוך במשפחות. נלווה אותם הלאה, צעד אחר צעד.
אבל כשנראה את התמונות, הדמעות, השמחה, הדגלים...אני מבקש דקה. דקה של ענווה. דקה של דומיה. דקה של אמת. מכולנו.
מאנשי האנרכיה ושריפת הפחים, מפרשני החדשות וחוסמי הכבישים. מהוגי הדעות בכיכרות, מהפוליטיקאים, מיהודי ישראל והתפוצות, כולם. לכבוד גיבורי צה”ל. האריות של הדור שלנו. שלחמו בגבורה עילאית. שלא חסכו מדמם, מגופם ומנפשם למען מטרה אחת: השבת החטופים והשבת גאון ישראל למקומו.
לכבוד מי שחזרו קטועי איברים. מי שחזרו עם נפש מצולקת. ולכבוד מי ...שלא חזרו. להצדיע. להוקיר. להרגיש.
להבין שבמאות בתים בישראל המלחמה לא תיגמר לעולם. ועלינו להמשיך. להיות עם אחד. לתמוך. להכיר. ולהוקיר. לפעמים, דקה של דומיה, אומרת יותר מאלף נאומים