"הכתר של חיי": מכתב מצמרר מאם שכולה

אתם, הורים שעומדים בקרוב לחבק שוב את ילדיכם… ‏אני מביטה בכם בעיניים מלאות אהבה, בלי כעס. ‏אני יודעת מה זה לחכות, לפחד, להתפלל בלי לנשום. ‏אני מכירה את הכאב, את הלילה שאין לו סוף, ‏שבו כל דקה היא נצח. ואני מאמינה - לא הייתי שורדת זאת בעצמי.

‏אבל היום, כשהחיים חוזרים לפתח בתיכם, ‏אני מבקשת מכם: אל תשכחו את אלה שלא ישובו. ‏אל תשכחו את בנינו שנפלו כדי להגן על ילדיכם, ‏ואת הפצועים לכל חייהם, ‏שהשאירו בשדה הקרב חלק מגופם, מנעוריהם, מנשמתם. ‏הם נלחמו למען ישראל, למען החיים, ‏כדי שילדיכם יוכלו לשוב הביתה. ‏באמונה שלא נכבתה לעולם, ‏באמונה - אמונה שלמה - ‏שאין לה הסבר אנושי.

‏בני… ‏הכתר של חיי, ‏הגאווה שלי, האור שלי, השיר של תקוותי. ‏בו השתקפו תפילותיי, מאבקיי, שמחותיי וחלומותיי. ‏היום חסרה בי חתיכה מעצמי. ‏אבל בכל נשימה, בכל פעימה של לבי, ‏אני מרגישה את נשמתו עוטפת אותי. ‏הוא לא הלך. ‏הוא צועד לפניי. ‏הוא מרים את צעדיי. הוא מעניק משמעות לדמעותיי. ‏ואף על פי שהכאב תהומי, ‏בחרתי להמשיך לחיות למרותו. ‏לחיות עם הכאב התהומי הזה, ‏כי הוא מחיר האהבה, ‏והחוט הבלתי נראה שמחבר אותי אליו לנצח. ‏אני נושאת את הכתר הזה בכבוד, ‏כי הוא נארג מאומץ לבו, ‏מאהבתו, ‏ומנצחיות שמו.

‏אני רוצה להודות מעומק לבי לבצלאל סמוטריץ', ‏לאחד הבודדים שחשב על גיבורינו, ‏על זכרם ועל משפחותיהם. ‏אבל אליכם, המנהיגים, הדרגים הגבוהים של צה"ל, ‏אתם שנשבעתם "עד הניצחון", ‏איך הצלחתם להפנות דף כל כך מהר? ‏איך שכחתם את הנופלים, את הפצועים, ‏את אלה שנתנו הכול למען החיים של אחרים? ‏איננו מבקשים לא תהילה ולא רחמים - ‏רק שזכרם לא יימחה לעולם.

‏ואני… ‏ממשיכה לחיות, ‏למרות הכאב התהומי. ‏כי יש לי אמונה. ‏כי אני מאמינה ששום דבר אינו מקרי, ‏גם אם אינני מבינה עדיין את הסיבה. ‏אני מתפללת שיום אחד ‏כל עם ישראל יזכור - ‏באהבה, בהכרת תודה - ‏את בניו שנפלו, ‏את פצועיו לכל חייהם, ‏את אותן נשמות שנתנו את שלהן ‏כדי שאחרים יוכלו לנשום.