המונח "טראומה" מתאר חוויה שבה מערכת הנפש והגוף מוצפות בעוצמות רגשיות שאינן ניתנות לעיבוד באותו רגע. מדובר באירועים שמאיימים על תחושת הביטחון הבסיסית ביותר של האדם - הפיזית, הרגשית או הקיומית.
כאשר אדם חווה תאונה קשה, אסון טבע או פציעה פתאומית, המוח מתפקד במצב הישרדות: הוא מנסה להגן על הגוף והנפש, אך לעיתים נשאר “תקוע” באותו רגע של סכנה. כך נוצרות תגובות פוסט־טראומטיות, כמין הבזקי זיכרון, סיוטים, דריכות יתר, הימנעות וכל תחושת חוסר שליטה על החיים. טראומה אינה “חולשה נפשית”, אלא תגובה טבעית למציאות לא טבעית. כל אדם מגיב אחרת בהתאם לאישיות, לרקע, לתמיכה שהוא מקבל ולחומרת האירוע.
בישראל, המצב אפילו נדמה, קיצוני יותר. "התגובות של אנשים בארץ הן תגובות שאינן בפרופורציה למה שקורה בשטח, והן על הרצף של תגובות חרדה" אומרת ד"ר תלמה כהן בראיון. "אצלנו היכולת להכיל מצבים שהם לא מסכני חיים היא מאוד נמוכה. אנחנו מגיבים להם בהתפרצויות ומגלים קשיי ויסות כי אנחנו עולים על גדותינו".
אילו סוגי של טראומות אנו מכירים?
טראומה מתאונות דרכים
תאונות דרכים הן אחת הסיבות השכיחות ביותר להתפתחות טראומה. מדובר באירוע פתאומי, מהיר ואלים, שמתרחש לרוב בזמן שגרתי לחלוטין. שנייה אחת של אובדן שליטה על ההגה, והחיים משתנים.
לאחר התאונה, רבים מתקשים לשוב לשגרה. עצם העלייה לרכב עלולה לעורר פחד עז, זיכרונות מהתאונה חוזרים שוב ושוב, ולעיתים הגוף מגיב בתסמינים פיזיים: הזעה, דופק מהיר, בחילה.
ש מי שימנעו מנהיגה חודשים ארוכים, ואחרים שימשיכו לנהוג אך יחושו חרדה תמידית. גם עדים לתאונה או קרובי משפחה של נפגעים עלולים לפתח תגובות טראומטיות. האתגר בטראומה כזו הוא העובדה שהתאונה “נראית קטנה” לעין חיצונית - הרכב תוקן, הפציעות החלימו - אבל בפנים, הפחד נותר חי ונושם.
טראומה מתאונות עבודה: כשמקום בטוח הופך לזירה מסוכנת
מקום העבודה אמור להיות אזור מוגן, קבוע ומוכר. לכן, כאשר מתרחשת בו תאונה כגון נפילה מגובה, התחשמלות, פגיעה ממכונה וכיו"ב, הפגיעה חורגת מהנזק הפיזי.
האדם חווה ערעור עמוק בתחושת הביטחון, ולעיתים גם אשמה או בושה (“איך לא שמרתי על עצמי?”, “אולי זו אשמתי?”). מי שנפגע בעבודה לעיתים נאלץ להתמודד גם עם הליך בירוקרטי ארוך, אובדן הכנסה ותחושת חוסר אמון במערכת.
יש מקרים שבהם העובד מתקשה לחזור לאותו מקום. הרעש, הריח או אפילו הדרך למפעל מחזירים את הגוף והנפש לאותו רגע של סכנה. במקרים כאלה, הטראומה אינה רק מהפגיעה עצמה, אלא מהאובדן של תחושת היציבות, והמקום שבו עבדנו מדי יום הפך לפתע לזירת כאב.
טראומה מאסונות טבע: אובדן שליטה מול כוח עליון
אסונות טבע כגון רעידות אדמה, שריפות, שיטפונות או סערות, הם מהאירועים הטראומטיים ביותר, משום שהם חושפים את האדם לעוצמתו של כוח שאין לו שליטה עליו. בתוך דקות ספורות אדם עלול לאבד את ביתו, את רכושו ולעיתים גם קרובים ואהובים. מעבר לפחד המיידי, נוצר שבר קיומי עמוק: אם האדמה עצמה אינה יציבה, על מה אפשר לסמוך?
התחושות הנפוצות לאחר אסונות כאלה הן חוסר אונים, בלבול, חרדה מתמדת מפני הישנות האירוע, ולעיתים גם אשמה על “למה אני ניצלתי ואחרים לא”. החזרה לשגרה לאחר אסון טבע דורשת זמן, סבלנות ותמיכה חברתית רחבה, משום שהטראומה כאן היא לא רק אישית, אלא קולקטיבית.
ביטויים נפשיים ופיזיולוגיים של טראומה
לטראומה יש השפעות חוצות גבולות בין הגוף לנפש. הביטויים הנפשיים כוללים:
- הבזקי זיכרון או חלומות חוזרים.
- תחושת ניתוק (“אני לא באמת כאן”).
- דריכות יתר ותגובות בהלה קיצוניות.
- הימנעות ממקומות, אנשים או נושאים המזכירים את האירוע.
- שינויים במצב הרוח, בכעס ובשינה.
במקביל, קיימים ביטויים גופניים: כאבי ראש, עייפות כרונית, הפרעות עיכול, קצב לב מואץ, קשיי נשימה.
המוח והגוף “זוכרים” את הסכנה גם כשאין סכנה אמיתית, ולכן מערכת העצבים נשארת דרוכה כל הזמן. במקרים מסוימים מתפתחת הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD), הדורשת טיפול מקצועי ממושך.
ההשפעה על המשפחה והסביבה הקרובה
טראומה אינה נוגעת רק לנפגע הישיר. בני המשפחה, בני זוג וילדים מושפעים עמוקות מהשינוי בהתנהגות, במצב הרוח ובתחושת הביטחון של האדם שנפגע. לעיתים בן משפחה הופך ל“מטפל סמוי”, זה שתומך, מרגיע ומוותר אך גם הוא נשחק רגשית. ילדים עשויים לקלוט את המתח ולפתח חרדות משלהם, גם בלי להבין בדיוק מה קרה. במקרים אחרים, בני המשפחה מתקשים להבין מדוע “הוא לא חוזר לעצמו”, ונוצר פער רגשי מתסכל. לכן חשוב לשתף אותם בתהליך, להסביר שתגובות כאלה הן חלק מההחלמה, ולכלול גם אותם בתמיכה הטיפולית. המשפחה יכולה להיות עוגן משמעותי, אך כדי שתהיה כזו, עליה לקבל גם מקום לנשום ולבטא את הקושי שלה.
דרכי טיפול והתמודדות: מגישה מקצועית ועד תמיכה קהילתית
הטיפול בטראומה מתחיל בזיהוי והכרה. לא כל אדם שחווה אירוע קשה מפתח טראומה, אך כשהתסמינים נמשכים שבועות וחודשים, חשוב לפנות לעזרה.
ישנן גישות טיפול רבות:
- EMDR (Eye Movement Desensitization and Reprocessing) - שיטה מוכחת מחקרית לעיבוד מחדש של זיכרונות טראומטיים.
- CBT ממוקד טראומה - טיפול קוגניטיבי־התנהגותי המלמד לזהות מחשבות לא מסתגלות ולבנות תגובות חדשות.
- טיפול גופני (Somatic Experiencing) - מסייע לגוף לשחרר את “האנרגיה הכלואה” מהאירוע.
- טיפול קבוצתי או קהילתי - מאפשר הזדהות ושיתוף בחוויה עם אחרים שעברו דבר דומה. בנוסף, חשוב להחזיר בהדרגה תחושת שליטה, דרך סדר יום, פעילות גופנית קלה, תזונה מאוזנת ושינה סדירה.
גם מעגל התמיכה החברתי ממלא תפקיד מרכזי: שיחות, הקשבה, סבלנות ומילים פשוטות של אמפתיה מאפשרות לנפש להתרכך לאט ולחזור לבטוח בעולם.
אין פתרון אחד נכון, אבל יש דרך , והיא מתחילה בהכרה בכך שהתגובה הטראומטית אינה כישלון, אלא עדות לעומק האנושי שבנו.