1. "ושבו בנים לגבולם"
לפני הכול בלב יש שמחה גדולה על חזרת החטופים מהשבי הנורא ועל הבאת החללים לקבר ישראל. זו גם הקלה עצומה למשפחותיהם שעברו ייסורי גהינום בשנתיים האלו ואות כבוד לעם היהודי שבניו ערבים זה לזה. זה ברור: אין עוד עם בעולם שהיה מתאמץ כל-כך כמונו למען השבת בניו מן השבי!
התודה הגדולה ביותר מגיעה למי ששילמו על כך בחייהם - 900 הלוחמים הגיבורים שחירפו את נפשם ומסרו את חייהם, ולצידם בני משפחותיהם - שהקריבו את היקר להם מכל.
מגיעה גם הוקרה עצומה וחיבוק ל-16,000 חיילים שנפצעו בגוף ובנפש ולמשפחות היקרות שנשאו בנטל המילואים העצום של המלחמה הזו. מסירותכם וגבורתכם ייחרתו באותיות של זהב בין דפי ההיסטוריה. אין ספק שבלעדיכם לא היינו מגיעים לרגע הזה.
2. "זכור את אשר עשה לך עמלק"
עם זאת אסור שהשמחה על השבים והרצון לחזור מהר לשגרה, ישכיחו מאיתנו את הרוע הנאצי הברברי שתקף אותנו. הורים הנשחטים לעיני ילדיהם, זעקת האנוסות והתינוקות השרופים.
לפני 7 חודשים, בדיוק ביום בו הוחזרו גופותיהם של שירי ביבס ושני ילדיה הי"ד, ביקרתי בביתם בניר עוז. כתבתי לעצמי ולמען אחרים את רשמי המסע המזעזע כדי שלעולם לא נשכח מול מי אנחנו מתמודדים.
3. ההחמצה
לצד השמחה על חזרת החטופים, יש כאב גדול על החמצה היסטורית. האסון של ה-7.10 פתח בפנינו חלון הזדמנויות קצר לחיסול מוחלט של מפלצת הטרור העזתית, תיקון העוול המוסרי של הגירוש מגוש קטיף והחזרת חבל עזה לידיים יהודיות. נשיא ארה"ב בעצמו אף דיבר על פתיחת השערים והגירת התושבים הפלסטיניים למקומות אחרים.
אבל הממשלה וראשי הצבא, בניהול לקוי וממושך מידי של המלחמה, החמיצו את ההזדמנות הנדירה שמי יודע האם ומתי תשוב. גורמים משפטיים שתקעו מקלות בגלגלים והגבילו את יכולת הפעולה של צה"ל, תרמו גם הם את חלקם לכישלון.
4. מה למד האויב?
יתירה מזו, האויב למד שחטיפת יהודים היא העסק המשתלם במזרח התיכון. זו השיטה האולטימטיבית להוריד את מדינת ישראל החזקה על ברכיה, ובכוחה לא רק להביא לשחרורם של אלפי מרצחים לחופשי, אלא אף לגרום לצה"ל לעשות מה שלא עשה אף צבא בהיסטוריה מעולם - לוותר על הישגים צבאיים ולסגת משטח שנכבש בדם חייליו תמורת שבויים. עסקת שליט המופקרת התקבעה כשיטה, והיא נותנת תמריץ אדיר לחטיפה הבאה, במיוחד כשמאות 'סינווארים' שבים לבתיהם, כשהם מלאי מוטיבציה לתכנן את הטבח הבא.
5. הקמפיין שהכשיל אותנו
מלחמת חרבות ברזל התנהלה לא רק בעזה - אלא גם בתודעה שלנו. קמפיין רגשני ומחושב היטב הצליח בחודשים ספורים להסיט את הדיון הלאומי מ"איך מנצחים את האויב" ל"איך מחזירים את החטופים - עכשיו ובכל מחיר".
המסר הזה יצר שיבוש מוסרי כפול: הרגש דחק את ההיגיון האסטרטגי, והדאגה לעכשיו דחקה הצידה את השאלות על העתיד. מי שהעז לומר "הכלל קודם לפרט" הוצג כחסר לב שלא איכפת לו מגורל החטופים והועלם מהשיח.
מאחורי הקמפיין עמדו גורמים עתירי ממון ויכולת השפעה, שפעלו בשיתוף פעולה עם התקשורת, האקדמיה והתרבות. הם יצרו אווירה ולחץ רגשי חזק שדוחק הצידה כל שיקול בטחוני או לאומי.
משפחות חלק מהחטופים - אנשים יקרים שנמצאים בכאב שאיש לא יכול לדמיין - הפכו לכלי בידי גורמים פוליטיים שפעלו למנוע מישראל לנצח בשדה הקרב.
קולות אחרים, כמו פורום הגבורה והתקווה, שניסו לשמור על האיזון ועל האחריות הלאומית - נדחקו לשוליים והושתקו.
והאירוניה האכזרית: הקמפיין, שנועד באופן רשמי להחיש את שחרור החטופים - רק הרחיק את חזרתם. הוא העלה את מחירם, חיזק את אחיזתו של האויב בהם, והזין את ציפייתו שבסופו של דבר ישראל תיכנע ותיתן לו את כל מבוקשו. כך, בשיבוש תודעתי, הפכה מצוקת הפרט, למכשול בפני הכרעה צבאית ולמנוף של האויב לסחוט עוד ועוד.
6. פרצופו של העולם
העולם ה'נאור' חשף שוב את פרצופו הצבוע - ב-7.10 הוא הפגין אמפתיה ליהודים שנטבחו באכזריות. אבל חמש דקות אחר כך חזר לאנטישמיות הישנה והמוכרת: היהודים רוצחי התינוקות שמשתמשים בדמם לאפיית מצות. ובגרסה מודרנית - הצבא המוסרי בעולם, שמתאמץ באופן שאף צבא לא עשה להימנע מפגיעה באזרחים - מואשם בפשעי מלחמה וברצח עם.
לצד זאת יש גם מקום לאופטימיות: בארה"ב מתחזק הקול השמרני, נשיא אמריקני אוהד (אם כי בלתי צפוי) יושב בבית הלבן ואפילו באירופה נשמעו קולות אמיצים, כמו זה של קנצלר גרמניה אחרי התקיפה באיראן - "ישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו".
במקביל, בתוך ישראל, המלחמה הובילה דווקא להתחזקות רוחנית והתחברות לזהות היהודית. החל מטרנד הציציות, דרך אירועי הסליחות ההמוניים בחודש האחרון וכלה בשיר השנה של גלגל"צ - "השם יתברך תמיד אוהב אותי".
הציבור הישראלי גם זכה להחשף בשנתיים האלו לנשמות אצילות בין הנופלים ובין בני משפחותיהם - אלמנות המלחמה וההורים השכולים, שהפכו למגדלורים של חוסן ואמונה, ועוררו את הנקודה היהודית בלבבות רבים.
7. מבט אסטרטגי-אמוני
למרות הכאב, המחירים וההחמצות, אם נעשה zoom-out על מצבנו היום, שנתיים אחרי אותו יום שחור, האמת היא שמצבה של ישראל טוב לאין שיעור מזה שהיה בשישי באוקטובר.
אם אז היינו בין מלתעותיו של התמנון האיראני ומוקפים באויבים בשבע חזיתות ומאוימים בעשרות אלפי טילים וכמעט נשק גרעיני - בשנתיים האלו התרחש מהפך. איראן הובסה בתוך 12 יום, החיזבאללה ספג מכה אנושה, המשטר הדיקטטורי של אסד קרס, צבאו הושמד וישראל כבשה את החרמון הסורי ללא קרב. ועזה? היא נראית כמו ברלין ב-1945. עיר-רפאים של בניינים חרבים ותשתיות הרוסות עד היסוד. זהו המקום החרב בעולם היום.
בשורה התחתונה: טבעת האש שהאיראנים ניסו ליצור סביב ישראל התפוררה. איך אמר פעם שמעון פרס? "מזרח תיכון חדש".
אבל מעבר למהפך הצבאי, יש כאן סיפור עמוק בהרבה. אנו חיים בדור של גאולה. דור שבו אחרי אלפיים שנות גלות ריבון העולמים השיב אותנו לציון. אומנם "ארץ ישראל נקנית בייסורים" ובדרך לחדש ימינו כקדם יש עליות ומורדות, אך הכיוון ברור - אלוקים מוביל את ההיסטוריה ודבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם.
"נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם" - זו לא רק הבטחה תנ"כית, זו מציאות היסטורית שאנחנו רואים בעינינו. אחרי הסתר הפנים של שמחת תורה, נגלתה סייעתא דשמיא גדולה והיא מלווה אותנו בכל צעד. אנחנו הדור שזוכה לכתוב את הפרק הבא בתנ"ך - בגבורה, באמונה ובאהבת עולם.