ושוב, יושבת בבית ועוברת על רשימות המשוחררים בעסקה. עוברת שם - שם, מכירה את הסיפורים מאחרי השמות, את המשפחות של הנפגעים והקורבנות, את הרגעים הקשים בבית המשפט תוך כדי ניהול התיק- רגעים שאף אחד לא יכול להבין מלבד מי שהיה שם.
את הרגע הזה שצ' המדהימה נכנסת לאולם בית המשפט משותקת בארבעת גפיה לאחר שדקירת סכין בצווארה הותירה אותה לנצח בכיסא גלגלים.
את הרגע שמ' ואחיה הנפלאים עומדים בנחישות מול המחבלים הנתעבים שגדעו את שירת חייו של אביהם בערב ראש השנה.
את הרגע שמפקד תחנת שלם וקציני המרחב ממלאים את אולם בית המשפט כדי לתמוך בחברם ב' שהגיע להעיד בבית המשפט כשהוא לא מאמין שניצל מהפיגוע השני שהיה מעורב בו.
ועוד סיפורים, עוד תיקים, עוד כתבי אישום, עוד אנשים, עוד קורבנות ועוד רגעים וכולם מתערבבים לי מול העיניים עם תמונותיהם של החטופים שלנו שנמקים במנהרות, מוחזקים בשבי מחבלי ארגון הטרור חמאס, אי שם מתחת לאדמה.
שנים ארוכות שהקדשתי, יחד עם חברי הפרקליטים ושותפי הרבים (מהשירות, המשטרה, וכו') כדי להביא לדין את המפגעים והרוצחים מהפיגועים הכי קשים בירושלים.
לילות שלא הייתי בבית, שלא ראיתי את הילדים, שראיינתי עדים, שבכיתי יחד עם המשפחות, שרדפתי אחרי הוצאת האמת והצדק אל האור. שנלחמתי על כך שהנאשמים האלה יבלו את שארית חייהם בכלא ולא יזכו לראות אור יום מחוץ לסורגי התא שלהם -נוכח הפיגועים הקשים שהם ביצעו והחיים שהם גדעו באיבם רק מתוך שנאת האחר.
אני גם יודעת היטב מה עובר כרגע על המשפחות האמיצות והחזקות של נפגעי וקורבנות הפיגועים האלה, מה האירוע הזה מעורר בהם וליבי יוצא אליהם, בא לי לצעוק: "איך אפשר?".
ועם כל הקושי, אני כמו מנערת מעלי את רסיסי הכאב, מרימה את הראש ובוחרת לראות את האור ברגעים האלה.
בוחרת לראות את האור בעיניים של האמהות, האבות, האחים, בנות הזוג והילדים של האחים שלי שיחזרו הביתה בשעות הקרובות מן השבי הקשה והבלתי נתפס, שם הם מוחזקים כבר שנתיים.
את השמחה בעיניים של הילדים שלי שכבר שנתיים מתפללים כל יום לבואם של אחינו השבויים.
את התקווה שלא נגמרת בעיניים של ההורים שלי שלא מפסיקים לקרוא תהילים כל יום לשלומם. כל יום, בלי הפסקה.
את האמונה בעיניים של חברי הרבים - לוחמי הסדיר והמילואים, שעזבו את הבית מתוך אמונה שלמה בדרך ובעם הזה.
אני בוחרת לשמוע את המילים הטובות שעדין מלטפות את האוזן שלי, את המילים הטובות שאמרה לי מאיה סטולרו המדהימה שאביה אלכסנדר לבלוביץ ז"ל נרצח בערב ראש השנה לפני 10 שנים בדיוק, מאבנים שיידו על רכבו-ואחד המבצעים שוחרר בעסקה הקודמת להשבת החטופים: "כל עוד נראה חטופים חוזרים על הרגליים- דיינו. אבא שלי כבר לא יחזור"..
בלב כבד אך שלם, מחבקת בטוב את כאב השמחה (או שמא מדובר בשמחת הכאב? )
מחכה לכם אחים שלי, מחכה שתחזרו למשפחותיכם שמחכות לכם בידיים פתוחות ועיניים דומעות.
ומן העבר השני - בוכה אתכם אחים נוספים שלי, כואבת את כאבכם ויודעת כמה השמחה ביום הזה מהולה וקשורה קשר הדוק לכאבכם הרב.
שיבואו עלינו ימים טובים.