היתה לי הזכות לחנך את יוסף חיים ז"ל במשך שנתיים בתיכון אמית דתי טכנולוגי בירושלים בכיתות י"א וי"ב שאלו שנתיים בגיל מאתגר בהחלט.
בנוסף לאתגרי הגיל, האתגר הגדול עם יוסף היה שהוא תמיד שאף ורצה להשיג ולהספיק הרבה מעבר למה שמשיגים בני גילו.
כבר בגיל צעיר מאוד יוסף שאף להגיע להישגים כלכליים, ובמבט ראשון זה היה נדמה שהוא עוד נער שמתלהב לדבר על עצמאות כלכלית בגיל צעיר, על רצון ושאיפות להיות מיליונר כשהוא לא מוכן להתאמץ ולדרוש מעצמו את המינימום להצליח, ולא מבין מהי מחויבת שנדרשת כדי להגיע להצלחה, אבל במקרה של יוסף, תוך זמן קצר גיליתי נער שאפתן שרוצה לכבוש את העולם ומוכן לאתגר את עצמו, להתאמץ ולעבוד קשה מאוד בשביל זה.
היו ביננו דיונים רבים על סדרי עדיפויות, ועל כך שהוא מקדים את המאוחר, ומקדים את גילו בדברים מסוימים, אך היום אני מבין עד כמה הנשמה שלו רצתה להספיק בחיים הקצרים שלו כאן.
ואכן הוא הצליח לשלב באופן מופלא בשנות התיכון את חוגי הטקוונדו שאותם הוא הדריך, ועבודה קשה, מאומצת ובלתי מתפשרת בשביל לסיים ולצאת עם בגרות מלאה. המקצוענות שהוא גילה בתחום הטקוונדו היתה חלק מהאופי שלו לכבוש יעדים חדשים, ואת מה שהוא עשה הוא עשה במקצוענות ועד הסוף. אחד המאפיינים הבולטים של יוסף, היה ראיית האחר, היו אינספור דוגמאות לכך שהוא חשב קודם כל על האחרים ואחר כך על עצמו, הוא מעולם לא הרגיש פראייר או מנוצל בזה שהוא עשה משהו ואחרים לא עשו, להיפך הוא דרש מעצמו לעשות מה שנכון גם אם לא כולם עושים את זה. כך היה במסע י"ב, ביום הראשון, לאחר הליכה הררית מפרכת של מעל 20 ק"מ עם ציוד על הגב הגענו לקראת השקיעה ליעד, כולם היו עייפים מאוד אך היה עליהם לבשל ארוחה ל-30 חבר'ה.
יוסף לא חשב פעמיים, ובכוחות שלא ברור מאיפה היו לו, וכאילו הוא לא צעד עכשיו כ"כ הרבה, הוא לקח פיקוד והתחיל לנצח על המלאכה, בתחילה עם עוד חבר או שניים, אבל מהר מאוד הוא הצליח להדביק בהתלהבות את חבריו וגייס אותם לעבודה, הוא לא נח עד שהיתה מוכנה עבור כולם ארוחה לתפארת. וזו לא היתה איזו התלהבות חד פעמית, אלא זה חזר על עצמו שוב ושוב לאורך כמעט שבוע של מסע כשמבחינת יוסף זה הדבר הכי טבעי ומובן מאליו.
בטקס סיום הלימודים בסוף י"ב, הייתי צריך לבחור נקודת אור שאיתה יוסף יוצא להאיר את העולם, היו כל כך הרבה כאלו אבל היה ברור שראיית האחר זוהי לא רק נקודת אור, אלא להבה גדולה שאיתה הוא הולך להאיר בכל מקום שהוא יגיע.
גם כשהוא סיים ועזב את ביה"ס, היו מקרים שהוא נסע מירושלים לקרית ארבע פחות או יותר בשעה שמסתיימים הלימודים, הוא היה דואג לעדכן חברים מביה"ס שגרים בקריה ולהציע להם טרמפ, מבחינתו זו היתה הזדמנות לחסוך להם את הטלטלה בתחבורה ציבורית גם אם זה דורש ממנו עיכוב או מאמץ, מבחינתו זה היה הכי מובן מאליו. פעמים רבות ההצלחה מביאה איתה גאווה, התנשאות, ועוד תכונות פחות בריאות, אצל יוסף המצב היה הפוך לגמרי, ככל שהוא הכיר וידע מהן היכולות שלו, הוא הבין עד כמה הוא יכול להשפיע לטובה על אחרים או לחזק חלשים.
הוא תמיד שמח לחלוק את הידע שהוא צבר עם אחרים, הוא לא חיפש להיות ייחודי בהצלחה שלו, להיפך, הוא שיתף את כל מי שהתעניין והיה רלוונטי עבורו התחומים העסקיים שהוא נכנס אליהם ועסק בהם.
יוסף דיבר בהזדמנויות שונות על הרצון לתרגם את היכולות של הטקוונדו ולהשפיע דרכם על ילדים חסרי ביטחון עצמי, לחזק אותם ולפתח אצלם כישורים שיעזרו להם להתחזק בחברה. אני ממש מצטט אותו, "תהיה לי חברה עם עשרות סניפים, יעבדו אצלי עשרות מאמנים שדרך הטקוונדו יעזרו לילדים חלשים להתחזק ולהצליח" הוא בהחלט ראה בזה גם עסק כלכלי, וחלום להיות עשיר שזה בהחלט לא רע, אבל לא פחות מזה הוא ראה בזה שליחות לסייע לחלשים.
בחלק הרוחני, אי אפשר שלא להיזכר בתחרות שהוא השתתף בה והתקיימה ביום שישי, יוסף ניצח בתחרות אך כיון שהשעה התאחרה, יוסף לא המתין לטקס הענקת הגביע אלא מיהר להזמין מונית ספיישל, אותה שילם מכיסו, העיקר להגיע לביתו לפני כניסת השבת.
הספורט היה חשוב לו מאוד, בוודאי שהניצחון וקבלת הגביע, אבל שבת היתה חשובה יותר. כך גם מצוות התפילין, שהיתה חביבה עליו במיוחד, וגם כשהוא היה מאחר לביה"ס ולא מספיק את התפילה, תמיד היה חשוב לו להניח תפילין מיד כשהוא מגיע לביה"ס, גם כאן באה לידי ביטוי החריצות, הוא לא חיכה לשקיעה ולא ניסה להספיק דברים אחרים, אלא קודם כל מצוות תפילין ואז אפשר להתחיל את היום.
בכלל, החריצות הזו אפיינה אותו בכל תחום, מבחינתו אין למה לדחות דברים, כל מה שהוא נדרש או רצה לעשות, הוא עשה בהקדם האפשרי וזה היה חלק מסוד ההצלחה שלו, ותכונה שאפשר לקחת לזכרו, בלי דחיינות, מה שצריכים, עושים. אפשר לדבר עליו עוד רבות, אבל תפקידנו בעת הזאת להתבונן בדמות המיוחדת שלו וללמוד ממנה מידות טובות ותכונות חיוביות, ללכת בדרכו וממילא יהיה זה לעילוי נשמתו. ת.נ.צ.ב.ה.