בשבת האחרונה ישב לידי אורח בבית הכנסת בו אני מתפלל בשכונת נחלאות בירושלים. במהלך קריאת התורה הוא ניסה להבין מדוע כל העולים מקבלים ברכת "מי שברך" מיוחדת, בזה אחר זה.
הסברתי לו שהעולה הראשון קיבל שמונה כדורים בבטן בתמרון הראשון בעזה, ניצל והשתקם. העולה השני קיבל שני כדורים במהלך הקרבות וגם ניצל בנס. העולה השלישי הוא אפרים שהגיע לכאן כחייל בודד, נלחם כנהג D9 בעזה, נפצע והשתקם. אגב, סיפרתי לו, על המקום בו אתה יושב ישב במשך שמונה שנים רב סרן דוד מאיר הי"ד, קצין בסיירת מטכ"ל שנפל בקרבות שמחת תורה בבארי.
האורח לא התפלא במיוחד. כאלה הם חיינו בשנתיים האחרונות. כך נראים רוב בתי הכנסת והקהילות בקרב הציבור הדתי לאומי. לוחמים ששבו משדה הקרב, משפחות שכולות, פצועי מלחמה בגוף ובנפש. כל אלה הפכו לחלק מרכזי בחיי קהילתנו.
אבל יש כאלה שמסרבים להכיר בתרומתו של הציבור הזה למדינת ישראל וממשיכים להסית ולפלג בכל דרך. את הציבור שדרש להמשיך עד הסוף ולא להיכנע הם הפכו ל"אוכלי מוות" ו"משיחיים", ואילו את הסרבנים שהביאו לטבח הם הפכו לגיבורי המלחמה.
עולם הפוך. כבר התרגלנו. אבל יש את הגרועים במיוחד והם אלה המסיתים במתק שפתיים ובמילים יפות, כשהם עוטפים את המסרים הכי מפלגים באיצטלה של פיוס ואחדות. כך הוא למשל ח"כ חילי טרופר, שלא מפספס אף הזדמנות להסית ולהטיח עלילות דם על הנהגת מחנה הימין, אבל דבק בתדמית רודף האחדות, כי כל אותם מסרים מפלגים נאמרים בשקט ובמתינות, משל היו מסרי שלום ופיוס. זוהי הטקטיקה הגרועה ביותר. להשמיץ כיאיר גולן ולבקש שכר כמאמי הלאומי.
גם גדי איזנקוט, חבר מפלגתו, למד את שיטת ההסתה בדרך ה"ממלכתית" והיפה. מאז הקמת הממשלה הפך איזנקוט לאחד הפוליטיקאים המפלגים ביותר במחנה השמאל. אבל בזכות העובדה שהוא נוהג לומר את המסרים הכי מפלגים בשקט ובטרמינולוגיה מתונה הוא זוכה לתדמית נקי הכפיים, כאילו לא הסית מעולם. הוא היה הראשון שעוד הרבה קודם הרפורמה המשפטית קרא לשמאל שלא לקבל את תוצאות הבחירות וטען כי מליון איש ייצאו לרחובות להפיל את הממשלה הנבחרת.
מאז איזנקוט לא מפסיק להסית נגד ממשלת הימין. הוא היה אחד הקולות הראשונים שנשאו את עלילת הדם כאילו הממשלה לא רוצה לשחרר את החטופים "מסיבות פוליטיות" ומאז השתייך לאותה קבוצה בזויה של פוליטיקאים שהפכו את סיפור החטופים לקמפיין ניגוח נגד מחנה הימין והממשלה הנבחרת. זו שבחרה להמשיך את המלחמה ולא להיכנע להזיות משיחיות כאילו ניתן ללכת לעסקה חלקית ולהמשיך את המלחמה "בעוד שנה או שנתיים".
איזנקוט הוא גם אב שכול ודוד שכול וכאבו לא יסולא בפז. כולנו מורידים בפניו את הכובע, מצדיעים לו ומחבקים אותו באהבה והערכה. בלי פוזיציה ובלי אבל. בכובעו כאב שכול הוא קיבל כבוד מכל חלקי החברה הישראלית ומכל נבחרי הציבור של הקשת הפוליטית. כולם ידעו לעשות את ההבחנה בין איזנקוט הפוליטיקאי, המסית והמפלג, שמעליל בדיות על ממשלת ישראל, לבין איזנקוט האב השכול הראוי לכל כבוד והערכה וכזה שמותר לו להביע את כאבו וצערו בכל דרך.
היחידי שלא עשה את ההבדל בין האב השכול לפוליטיקאי הכושל הוא איזנקוט עצמו. הדברים הגיעו לשיא כשביום שישי, כשכל עם ישראל צוהל ושמח על שחרור החטופים, בחר איזנקוט להסית נגד נגד שר האוצר בצלאל סמוטריץ, שמייצג ציבור גדול מאד שהתנגד לעסקה וחושש מתוצאותיה.
איזנקוט בחר להשתלח בסמוטריץ וקרא לו "תת הנהגה", מושג שמתכתב עם אותה אמירה מבישה של חברו לאופוזיציה יאיר גולן, שקרא למתיישבי חומש החלוצים "תתי אדם".
אבל ראו איזה פלא. באופן מתוזמר בחרה כל תקשורת השמאל לתקוף דווקא את שר האוצר, שהעז לענות לאיזנקוט על דבריו המבישים, ולא את הפוליטיקאי המסית שחולל את המהומה. הם כמובן השתמשו בהיותו אב שכול, כאילו אסור לענות לאב שכול, למרות שמדובר על פוליטיקאי שמשחק במגרש הפוליטי, ותוקף את הממשלה הנבחרת כחלק מקמפיין פוליטי.
אלה בדיוק אותם אנשים שיכולים לומר את המילים הנוראיות ביותר על ח"כ לימור סון הר מלך, אלמנת טרור ששיכלה את בעלה שולי הי"ד בפיגוע טרור רצחני, שאף נפצעה בו בעצמה. לגביה הם יטענו שמדובר על פוליטיקאית ולכן לא חלים עליה חוקי השכול. הם יאמרו עליה את המילים הרעות ביותר, מבלי להתייחס לסיפורה האישי הכואב. אבל מה שמותר לשמאל, אסור לימין.
איזנקוט, צריכים להזכיר, לא נמנה רק על אלה שדרשו להפסיק את המלחמה כבר לפני מעל שנה, אלא גם לאלה שדחקו בממשלה ללכת לעסקה חלקית, שהיתה מפקירה לפחות חצי מהחטופים מאחור. אלא שכעת במקום להודות בטעותו הוא מנסה להפוך את מי שצדקו לאורך כל הדרך לאנשים הרעים בסיפור. זה בדיוק המשך של אותו קמפיין שקרי כאילו יש פוליטיקאים שרצו את שחרור החטופים ויש כאלה שלא אכפת להם; יש כאלה שעושים שיקולים "עניניים" ויש כאלה שהשיקולים שלהם תמיד יוצגו כ"פוליטיים".
הגיע הזמן להגיד בקול: מילים יפות ושפה מתונה לא הופכים את מילות ההסתה שלך לפחות חמורות. הגיע הזמן להפסיק לאפשר למי שמשתמשים בסיפור החטופים כקמפיין פוליטי לקבל לגיטימציה וחסינות כאילו האמירות שלהן לגיטימיות. כי הן לא.
ההבדל בין איזנקוט לסמוטריץ ובן גביר הוא שהם אלה שיזכרו בדפי ההיסטוריה כמי שבזכותם ממשלת ישראל לא נכנעה ובזכותם הגענו להישגים הכבירים וההיסטוריים של המלחמה הזו, שאם היתה נעצרת בעסקאות כניעה לפני שנה ושנתיים מצבנו היום היה בכי רע - וגם היינו מפקירים חטופים מאחור.
ואם כבר דיברנו על מדיניות כדאי להזכיר שאיזנקוט היה הרמטכ"ל שהוביל את מדיניות ההבלגה בהפגנות על גדר הגבול בעזה, מה שהוביל לאיבוד הפרימטר ולהידרדרות המצב הביטחוני, שהובילה לטבח 7.10.
אז כשמדברים על "מבחן הנהגה", כדאי שנזכור מי דרש להפקיר חטופים והסכים להפקיר את ביטחונה של מדינת ישראל במדיניות כניעה מסוכנת - ומי פעל מתוך אחריות, למרות קמפיין הדה-מוניזציה והמחיר האישי הכבד.