כבר בתחילת המלחמה קמה קבוצה - שעם דשדוש המלחמה הולכת ומתרחבת - הדורשת כניעה, משום שכבר הפסדנו בטבח, כדי להציל את החטופים ולמנוע את שפך הדמים ההדדי והרעב בעזה.
הסכנה לחירות ולעצם החיים הנובעת מכניעה נראית מובנת מאליה; ממילא, תמוהה הכמיהה להסתכן בה: הרי אותה עמדה מתריסה - "הופקרנו", ואם-כן כיצד היא דורשת אותה הפקרות עצמה שוב, כשתוצאותיה ידועות? מהם מניעי העומק שלה? כיצד פועל עליה הטרור והייאוש?
כדי להציע הסבר נרחיק עדותנו לזונדרקומנדו באושוויץ. תפקידו העיקרי היה שריפת גופות הקורבנות; נגישותו לחפצי הקורבנות ומצבו החומרי המשופר-יחסית אפשר לחבריו מסחר להשגת הנדרש טכנית, וברמה המהותית - ליצור סולידריות קבוצתית ושיתוף-פעולה, שהובילו להקמת מחתרת. המחתרת השיגה שלושה הישגים. הראשון - צילומי מיקרופילם המנציחים את ההשמדה, שהוברחו מחוץ למחנה.
השניה - כתיבת רשימות חשאיות; שתיים מאלו שנמצאו הן של זלמן גרדובסקי, שכתב ביידיש: "בכל חתיכת מקום, שוכבים שם עשרות מסמכים קבורים, שלי ואחרים, שייתנו אור על כל מה שקרה והתרחש כאן" (עמ' 232) - אך רק שמונה נמצאו. כתב-היד הראשון נמצא על-ידי הסובייטים ופורסם בידי בער מארק בספרו "מגילת אושוויץ", שתורגם לעברית ב-1978; את האחר מצא סבי, חיים צבי וולנרמן, יליד אושווינצ'ים (אושוויץ), שהדפיסו בהוצאה פרטית ביידיש באותה שנה. ב-2012 פורסם בהוצאת ידיעות אחרונות תרגום שלי לשני החלקים, שכותרתו "בלב הגיהינום".
גרדובסקי דן, בין השאר, בשאלה: "מדוע לא מרדתם?" - שנחשבת כטאבו בשיח החסד בימינו, האוסר לשפוט את הקרבן "שהיה שם". גרדובסקי אמנם כותב שהזונדרקומנדו הם "הקורבנות האומללים ביותר של עמנו" (עמ' 139), אך אינו מבקש רחמים או פריבילגיית-קרבן. להיפך, הוא כותב כדי "שהעתיד יגזור עלינו דין" (עמ' 233) - כיוון שהדין עושה צדק ואינו מכסה על האמת, ומתייחס לאדם כאל סובייקט בוגר ובעל-אחריות שמשלם (בשמחה) על רצונו ומעשיו, ובזה הם נעשים שלו, בחירתו החופשית.
זהו ה"דין לכף זכות" של ר' נחמן, שאינו מוותר לנידון, אלא דן אותו ממקומו-שלו ובכך מאפשר לו ולמעשיו תיקון: "זוהי למעשה התכלית המהותית של כתיבתי, שחיי, שנידונו למוות, לפחות יקבלו תוכן. שימי הגיהינום שלי[...] יקבל[ו] בעתיד תכלית" (עמ' 121). ואכן, גרדובסקי מבקש שנכנס לנעלי הזונדרקומנדו כדי להבינם: "כשאתה, קורא אהוב, תרצה להבין פעם[...] את ה"אני" שלנו[...] עליך לשקוע-ולהרהר טוב בשורות האלו; תוכל לתפוס תמונה מאיתנו שם - ותבין גם מדוע היינו כך ולא אחרת לגמרי" (עמ' 189).
מבט זה בשאלת אי-ההתנגדות מעמיד על הפער התודעתי של "אזרח חופשי של העולם" (עמ' 43), מי שריבונות המדינה הדמוקרטית וכוחה הצבאי מגן עליו, ואינו מבין את המציאות היומיומית במדינה טוטליטארית - שכוחה מופעל כלפי אזרחיה, על חייהם החיצוניים ואף על נפשם. בימינו מסתבר שגם אזרחי מדינה חופשית - שאינם מורדים חסרי הגנה ונשק - משעמדו נוכח זוועה נוראה אבל נקודתית, נוקטים תבוסתנות לכתחילה.
תשובתו של גרדובסקי יכולה להסביר מעט את התבוסתנות. כבר בדיונו בשאלה 'מדוע לא ברחתם?' הוא משיב (עמ' 52-53) שאינסטינקט החיים, התקווה שיהיה בסדר הפכה לאופיום (כמו מארקס והדת), שמנע מלהאמין שמישהו באמת מסוגל לעשות פשעים כאלו ואין זה סתם פסימיזם - ולברוח ליערות, לפרטיזנים. הוא חוזר לנקודה זו ביחס לשאלת המרד, ומפתחהּ בדיון על סלקציה שנעשתה בזונדרקומנדו, שחבריו נהפכו למשפחה חדשה במקום הקודמת:
הרגשנו כעת, ש-15 חודשי החיים יחד בעבודה האיומה[...] לגמרי יצקו-כמלט[... ו]יצרו מאיתנו קבוצת חברים מאוחדת[...] שהתהוותה למשפחת-אחים בלתי-מתחלקת[...] וככאלה ניוותר עד לדקות האחרונות של החיים (עמ' 192).
היה להם ברור שימרדו: אותם, ששורפים קורבנות שנבחרו בסלקציה, לא יכולים לרמות שחבריהם שיבחרו הולכים לעבודה נדרשת. אבל גרדובסקי חודר עמוק יותר:
האמנו[...] שברגע שבו נתייצב פנים אל פנים עם הסכנה המאיימת, לאבד את החיים עצמם, אז לראשונה נתפכח, המציאות הטרגית תראה לנו את האמת העירומה, שכל התקוות[...] היו רק פנטזיות ריקות, שהתבססו על אשליות, שבהן אנו עצמנו רצינו לשגות, כדי לא לראות את הסכנה[...] המאיימת, שמרחפת בקביעות מעלינו.
- או במילים אקטואליות: קונספציה. הסלקציה היתה אמורה לעורר ממנה:
אז, כשנחוש שאנו מאבדים את הסיכוי ואת התקווה שבעתיד בהישארותנו בַחיים, נוכל לתת[...] תשובה לעם-הברברי, בעבור ההתנקשות שלא-תאמן, שעוד לא נרשמה בהיסטוריה, שהם עשו נגד עמנו - אז אנו כבר לא נחכה עוד[...] עד הסוף המוחלט. כשאנו רק נרגיש, שהקבר כבר נכרה בשבילנו[...] אז יקרה הרגע הגדול. יתמזגו-יחדיו הכעס והשנאה, העינויים והייסורים[...] של העבודה הטרגית[...] עם הסכנה המאיימת של איבוד החיים[... ו]השאיפה לנקמה כללית[...] ואז תבוא ההתפוצצות[...] כולנו, על סף הקבר[...] לפני הפרכוס האחרון - ניתן תשובה, מדוע[...] חיִינו והתקיימנו בלב הגיהינום, ונשמנו באווירת המוות והכיליון של עמנו שלנו (עמ' 195-196).
הייאוש מכל תקווה מוביל לקבלת הדין, להכרת המציאות כפי שהיא. אך ההכרה הפטאלית אינה מובילה לאין-אונים פסיבי; להיפך, בהסרת האשליות המשתקות דווקא היא מאפשרת לאתר סיכוי ופתחים חדשים לפעולה במציאות המרה ולהמתיקהּ במר עצמו: בסיכון כל הקופה בהתנגדות אקטיבית.
נדמה שגם ה-7.10 יכול היה לעורר מאשליות, להיות רגע פטאלי של קבלת-הדין שבו אין עוד התלבטות מי האויב ומי האח, להשרות אומץ לבחירה במסירות-נפש וניצחון בכל מחיר (מה שהיה מוזילו מיד). אך זה לא קרה - לא אז בסלקציה, ולא (לעת) עתה. מדוע?
גרדובסקי מתאר את השיטה הבירוקרטית הנאצית: במקום בחירה שרירותית באנשים והוצאתם המיידית להורג - הליך מסודר, המורכב צעד-צעד; בסלקציה נלקחות כרטיסיות - האנשים נלקחים רק אחר-כך בטרנספורט ולא ברור מה יקרה להם. שלבי הצעדים, המוסדרים כְּחוק, יוצרים סדר הדומה כביכול לחיים הרגילים ונוסכים אשליה של אוריינטציה, פשר והיגיון בהתנהלות; אלא שזהו כמובן סדר של מוות, לא של חיים. בכל צעד האדם עוד חי "בינתיים" וסובר שהוא ממשיך לשרוד; אלא שאלו "חיי מוות" וסופם ברור. הצעדים דוחים בהתמדה את הרגע ש"הקבר כבר נכרה בשבילנו", של הפטאליות שתברר הכל, שתבטל כל התלבטות, שתעורר מאשליות ותתן אומץ לבחור להתנגד. דחיית רגע האמת מותירה בכל צעד את הבחירה האם להמשיך עם תקוות-השווא עוד שלב בסדר הנאצי - או להחליט עצמאית (ללא גיבוי הפטאליות, שוללת-הבחירה) להתגבר על האשליה, להכיר בסופם הוודאי של הצעדים במוות, להכריע שזהו הרגע למסירות-נפש ולהתנגד.
באמצעות בחירה אשלייתית בין חיים "בינתיים" למוות קרוב-לוודאי במרד, יצרו הנאצים הפרדה בזונדרקומנדו (כפי שיצר חמאס - שבחולשתו הצבאית, בידו רק כח הטרור וההפחדה - בקרב הישראלים, באמצעות השבויים); לא רק סלקציה פיזית, אלא הפרדה נפשית שקרעה את הסולידריות במשפחה החדשה - וממילא את כוחה להתנגד יחד:
כותב-הדו"ח מתחיל להכריז את מספרי החברים[...] מצב-הרוח התחיל מעט-מעט להתחלף[...] מהפחד הכללי צמח [פחד] אישי לגמרי. מהרעד הכללי התחילו להשתחרר[...] אלו, הבטוחים[...] שמספרם ודאי לא יוכרז. ואז זה קרה, הקרע הגדול במשפחתנו. מעט-מעט, בלתי-נראית[...] התחילה להתהוות התהום הגדולה שלנו איתם. הפקעת שבה היינו קודם כרוכים החלה להיפרם. חוט האחווה, קשר המשפחה, נותק[...] בלתי-מורגש. התבררה החולשה, העירום, של הברייה הנקראת אנוש.
ושוב, מהו הגורם לפקיעת הסולידריות וההתנגדות? התקווה:
ואינסטינקט החיים הבוער עמוק-כגַחלת התהפך לאופיום, ובלתי-מובחן[...] שבה את האדם, החבר, האח, והחל לגרש בו את הפחד, את חוסר-הנחת. 'לא אליך מתכוונים בזאת, אתה יכול עוד לשבת רגוע, בינתיים 'קוראים' רק לַ'הוא'.' - וגרם לו לשכוח, שה"הוא" הוא אחיך[...] משפחתך כולה, שעוד נשארו לך בעולם. והאח "לשעבר" נעשה שיכור מהאופיום, שהוא שכח[...] שאם כבר חותכים את הגוף - לא נצרכים עוד בחייך. התקווה והביטחון, ש"בינתיים" קוראים מספר שאין לו, יצרו בתוכו נחמה חדשה[...] והתחילה להתהוות תחושה של זרות - במקום האהבה הקודמת. כל מספר מוכרז חדש התהפך לדינמיט שקט, שניפץ את הגשר שאיחד את כולנו (עמ' 192-193; ההדגשה שלי).
התקווה ואינסטינקט החיים הם השובים האמיתיים של האדם, שבי פנימי שמאפשר את החיצוני. כמו מכור לאופיום שאינו חושב על מחיר מעשיו, התקווה האשלייתית מונעת מהמְקַווה את קבלת הדין והכרת המציאות המרה - וממילא את הדרך והתקווה האמיתית למתקהּ ולתקנהּ דווקא מתוך סיכון מר של מרד ולחימה. היא גורמת להפרדה פסיכולוגית הקודמת לסלקציה ולשבי החיצוניים ומאפשרת אותם: המְקַווה מתקפד בתוך עצמו כדי לשמר את שאריות החיים "בינתיים", ושוכח את אֵחיו, את הסולידריות הקולקטיבית שרק היא יכולה לאפשר התנגדות; והרי אם חותכים אברים מהגוף הקולקטיבי סימן שהגוף כולו וגם האברים שנותרו "בינתיים" - סופם קרוב.
דומה שהתביעה מהממשלה - במקום מחמאס - לעסקה עכשיו ובכל מחיר, אפילו חלקית, המעדיפה להציל חיי כמה שבויים "בינתיים" - גם היא שבי פנימי המאפשר את המשך השבי החיצוני. שחרור החטופים המשודר כתכנית ריאליטי ומעורר אופוריה של פסיכוזת המונים, משמש כסם של תקוות-שווא ואשליה שעסקה מצויה בהישג-יד ותלויה רק ברצון הישראלי. זו משכיחה את מחירי העבר (שחרור רוצחים כסינואר) והעתיד (חזרת הרוצחים לטרור, תמריץ להמשך חטיפות ופגיעה אסטרטגית בהרתעה), ומפרה את הסולידריות הקולקטיבית עם שאר נפגעי המלחמה. היא מנטרלת את הכרת המציאות, שחמאס הוא המונע את שחרור השבויים, וככל שנתחנן לשחרורם ונמשיך בעסקאות "בינתיים" כך יעלה מחירם עד שיהפוך בלתי-אפשרי, ויקרב את סוף הגוף/המדינה כולו/ה.
ממילא מנוטרלת תקוות האמת שבאפשרות לתקן את המציאות מתוך עצמה, בנטילת סיכון שהוא הסיכוי היחידי: הפעלת לחץ מדיני, כלכלי וצבאי עד הכנעת חמאס, ללא כל מו"מ, כך שירצה בעסקה להצלת עצמו ובהחלפת שבויים סימטרית בסוף המלחמה. תקווה זו נובעת מאחריות לאומית וסולידריות קולקטיבית - ודורשת אותן.
בעולם אינדיבידואליסטי כְּשלנו, 'קולקטיב' נהפכה למילה גסה ומשמעות הסולידריות התהפכה (יחד עם הצו הקטגוריאלי של קאנט ו"ואהבת לרעך כמוך"): תביעה מפרטי הקולקטיב שיסכימו לעסקת חטופים עכשיו ובכל מחיר, שהרי לוּ היית במצבם גם אתה היית רוצה שיעשו כך עבור קרוביך (למזלנו, פורום 'תקווה' מוכיח שלא). כלומר, במקום תביעה להקרבת עצמך ללא תנאי למען הזולת (כקולקטיב), תביעה מהזולת (כאינדיבידואל) להקרבת עצמו למען הצלת עצמך - ובימי שלום: לממש את עצמך - בכל מחיר, כדי שבבוא העת יוכל לתבוע ממך שגם אתה תקריב את עצמך כדי שיוכל להציל/לממש את עצמו.
מובן שתביעה כזו - שאופייה אינו של ברית קולקטיבית, אלא של חוזה עסקי בין יחידים - קורסת פנימה בחשבון פנקסני: כל פרט תמיד יטען שכעת הוא שנדרש להצלה/מימוש עצמי/ת וחובת הזולת להקריב את עצמו; לעולם לא יתבע מעצמו מסירות לזולת ללא תנאי, אלא אם הזולת יפעיל עליו מספיק ייסורי-מצפון עד שיקרוס; או אם חשבונו יראה שההקרבה הנוכחית כדאית כאשראי עבור רווח עתידי גדול יותר, שבו יתבע מהזולת הקרבה כפירעון להקרבתו כעת. תביעה זו מתגלה בדמיונה לנכונותם של "פוליאמורים" לסבול בוגדנות ממוסדת בחיי הזוגיות, כדי שיוכלו גם הם לממש את תשוקתם לפרטנרים נוספים.
מכאן, שהטענה שאי-שחרור החטופים בעסקאות יפגע בסולידריות הישראלית היא כוזבת, ואף פוגעת בעצמה בסולידריות עם שאר נפגעי המלחמה. אין זו טענה לגופו של דיון כיצד נכון לשחרר את השבויים, אלא מטא-טענה המסתירה איום פסיבי-אגרסיבי כנגד מתנגדי עסקאות לפגיעה אקטיבית בסולידריות (שלא יתמכו בהם בשעת צרתם, ואולי אף יבעירו את הרחובות ויעודדו סרבנות כבימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית). מצדדי אחדות לאומית בכל מחיר, גם המתנגדים עקרונית לעסקאות, אינם חשים באיום הנסתר ונענים לטענה זו בשם האחריות הלאומית; אך האם בשמה היו נענים למשל לתביעת פורום 'הגבורה' לניצחון מוחלט אילו היו מציבים אותה כתנאי לסולידריות - או שמא היתה מוקעת כמהלכת אימים ומשיחית?
בעולם האינדיבידואליסטי, הקרבן תמיד צודק וזכאי ורשאי לכל; לפיכך, ענידת "טלאי צהוב" אינה נעשית עוד בכפייה אלא מרצון ובהתרסה, כדי לזכות בפריבילגיית הקרבן. "העמידה" המיוחסת לקורבנות השואה על שימור חיי היומיום, כגון שמירת החגים, נעלמת: "איך אפשר לשבת לליל הסדר, כשכלום לא בסדר?" מתריסות המודעות. למרות יומרת הליברליזם לפלורליזם, הוא מוקיע כלא-לגיטימיים דווקא את אלו שמוכנים להקריב עצמם למען הקולקטיב - בהתגייסות מעבר לנדרש מהם למלחמה באויב, ובתביעתם לשחרור השבויים בהכרעת האויב ולא בעסקאות כניעה. אף שעמדתם סולידרית לכלל חלקי החברה - נפגעי טרור שמרצחיהם משוחררים, משפחות שכולות, פצועים, חטופים פוטנציאליים בעתיד - והיתה קונצנזוס לפני פחות מדור, הם מואשמים כערלי-לב לייסורי החטופים, כגזענים באחוותם ליהודים ובתביעת הנקמה מהאויב, כ"אוכלי מוות" בנכונותם למסירות-נפש, וכגורמים להמשך המלחמה המסכנת את השבויים ומביאה לשפך דמים הדדי.
הקולקטיב אכן עלול להפוך אידיאולוגי, נוקשה ודורס, ולבלוע את היחיד וייחודו בהמון. אך אין לשלול כל קולקטיב: הקולקטיב שגרדובסקי מתאר הוא המשפחה - הביולוגית, האתנית-לאומית, או האחווה הנצרפת בייסורים. הקולקטיב הוא המאפשר לשרוד פיזית כעדר - ונפשית ורוחנית, הוא שמעניק משמעות, טעם ותכלית לחיים (אפילו לאינדיבידואל הליברלי, בהפגנות-הפולחן ההמוניות כנגד הרפורמה המשפטית או בעד עסקה). האחווה אינה מוחקת את האינדיבידואל: היא המאפשרת את עצם קיומו ואף מעצימה אותו - באומץ בשדה הקרב, בתקווה תחת ייסורי השבי והשכול, במגע בנצח בחייו ובחיי נצח במותו.
אבל אופיום תקוות-השווא הקיטשי ("מחזירים את החטופים - מחזירים את התקווה"), שלמעשה הינו ייאוש זוחל ומשתק, נכנס בין היחידים שבקולקטיב, מפרק את הסולידריות הנפשית וממילא את האפשרות הטכנית לעמוד כנגד הרוע:
משני האחים נתהוו שני עולמות[...] הביטחון ה"רגעי"[...] ניוון, הקהה את תחושת האחווה הכללית[...] את האחריות הקולקטיבית של: כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם[...] הזכות שהרשומים השיגו נתנה להם בסיס לדרוש, שהראשונים[...] שיתייצבו בזירת המאבק, יהיו "אלו"[...] שכבר נעקרים עם השורש. חולשת האדם - שאינו רוצה להעמיד עצמו בסכנה[...] לאבד אפילו את חיי המוות שלו, מצאה[...] תירוץ טוב בשביל מצפונו[...] ההפרדה טשטשה והביכה גם אותם [שנבחרו בסלקציה]. נדמה היה להם, שקיר ברזל נתהווה בינינו ובינם, והם חשבו שהם בודדים[...] והטעות הטעתה את שנינו. אילו היה אחד[...] שמוחו היה יכול להשתחרר מאופיום ה"חלוקה" המשכר, שהשודדים בכוונה שיכרו את לבותינו הקפואים[… ש]היה משתדל למאבק, אז היה קורה הנס. רצונו היה מפיח-כנפיים בכולם[...] וניצוץ הגחלת העמוק, שלא כבה לגמרי אצל אף-אחד, היה משתלהב באש תופת - והעולם היה שומע עד-תום[...] את הד הצעקות הפראיות של הפירָט הנספה, ואת שירת האושר של הילד, שעמו הושמד[...] היה סיכוי, היה רגע, חשנו את חבלי הלידה[... אבל] נולד הילד - [...]של פחדנות (עמ' 197-198).
אופיום תקוות-השווא יצר הפרדה נפשית, כשכל אינדיבידואל שסבור שניצל בינתיים, דואג בפחדנות להצלת עצמו - ומי שנבחר בסלקציה סבור שכבר לא יזכה לשיתוף-פעולה במרד. אך לפי גרדובסקי ההפרדה כוזבת: אילו קם אחד הנבחרים בסלקציה למרוד, כולם היו מצטרפים אליו.
והנה, כנגד הסלקציה שחמאס גורם לחברה הישראלית לבצע בעצמה (בבחירת השבויים שישוחררו בכל פעם, בהעדפת דמם על דם החיילים) קם אחד מ"נבחריה", צביקה מור אביו של איתן השבוי, והקים את פורום 'תקווה' - תקוות אמת שרואה את המציאות נכוחה וללא אשליות, שבוחרת לראות ברגע רגע פטאלי, שברור מה לעשות בו: לתקן את המציאות מתוך עצמה בנטילת סיכון/סיכוי; להתבטל לקולקטיב ולמצוא בו את האומץ ללחום ולגבות מחיר מהאויב להשבת השבויים, את חיי הנצח שמתוכם יקבלו משמעות וייוושעו חיי השעה של עם-ישראל ופרטיו, בצמיחה דווקא מתוך השבר אל פסגות שלא השיג לפניו.
בקיומנו במדינה ריבונית, התקווה של 'תקווה' היא השבת השבויים בעוצמה ובניצחון. במציאות של אושוויץ, התקווה של הזונדרקומנדו היתה צנועה בהרבה: הצלה או מוות בכבוד. ואכן, הפחדנות שנולדה בסלקציה הראשונה היתה עבורם הרגע הפטאלי, שאחריו נעשה הכל ברור:
אנו, הזונדר-קומנדו, רצינו כבר מזמן לעשות סוף לאונס הזוועתי[...] רצינו להוציא-לפועל דבר גדול. אך אנשי המחנה[...] אילצו אותנו שנזיז את מועד המרד שלנו. היום קרוב[...] אני כותב את השורות ברגעי הסכנה וההתרגשות הגדולים ביותר (עמ' 232-233).
עם סכנת הסלקציה הבאה, הבחירה במסירות-נפש היתה ברורה. וזו הפעולה השלישית של המחתרת, שאינה מוכרת כמעט לציבור (שמא בגלל שמבצעיה לא היו שמו"צניקים?): בשבת חול-המועד סוכות תש"ה (1944) פרצו חלק מחברי הזונדרקומנדו במרד - שרובם נרצח בעקבותיו - הרגו 3 אנשי S.S. ופצעו עוד כמה, הציתו את קרמטוריום 4 וכך זרזו את הפסקת ההשמדה בשאר תאי-הגזים.
תאריכו הלועזי של המרד היה - 7.10.
ד"ר אביחי צור הוא מתרגם ועורך ספרו של זלמן גרדובסקי "בלב הגיהינום - יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ" (ידיעות אחרונות, 2012). עוסק במחשבת ישראל ובביקורת התרבות.