כולנו נמצאים במטוטלת ריגשית, שמחה ועצב, ציפייה ותקווה וכאב וצער. פחד והתרגשות
ברור לכל אדם מאמין שעם כל הכבוד ל "שריה ראשיה ויועציה", ועם הערכה הרבה לממשל בארה"ב, ואהבה עמוקה והערכה עצומה למסירות נפש של כל חייל ושל כל אשה ואם שעשו כל כך הרבה להצלחת המערכה. ובפרט לאותם שאינם במילואים אלא משרתים בקבע שהשנתיים האחרונות היו להם ולבני ביתם קשות מאוד. אנחנו מאמינים ויודעים כי מי שאוזר ישראל בגבורה הוא גם עוטר ישראל בתפארת הניצחון. ועת מלחמה ועת שלום
אף על פי כן, יש איזה תחושת חמיצות בפה ורואים זאת אצל כל כך רבים בקצוות של העין, זו האמת, יש גם חשש ועצב לא רק שמחה שלימה.
שתי הודעות שקבלתי ( אני מניח שרבים כמוני) מבטאות את הפער. האחת- של אישה שבעלה עשה מאות ימי מילואים, אבל קרוב שלה שב בקרוב מהשבי, והיא מבטאת את הציפייה ובשמחה מתכננים כבר את סעודת ההודיה לקב"ה. והשנייה עם כאב גדול של חבר טוב שלי, שעשה מאות ימי מילואים ואביו נרצח על ידי בני עולה, שמשחררים אותם כעת בשל ה"עסקה".
והלב, מוצא בעצמו מקום לכאב ולשמחה. לשחוק ולדאגה. מתוך זיכרון ואמונה כי בעל הנחמות הוא בעל הנקמות והוא בעל הנשמות.
בשנתיים האחרונות באופן מובהק וחד עם ישראל מתמודד עם שאלות עומק ודי מיצינו את תרבות הסיסמאות החלולות.
נשאלות פה בעצמה אדירה שאלות של כלל ופרט, יחיד וציבור, טובת האומה והכוחות שלה להמשיך, מול החשש מפני העתיד, מקומה של תורה בציבור מקומו של צבא בחלק מהציבור, ובתמצית מהו השילוב של הנשיאה בעול של כלל הציבורים בשלל המשימות שמוטלות עלינו כאומה בארצה.
כמה זקוקים אנחנו כעת לגדולים כמו רבי עקיבא שיפתחו לנו את העיניים ויתנו לנו מבט אלוקי, מרומם, גדול, שהעתיד הרחוק ניצב לפניו כהווה והוא יכול לשחוק למשמע שחוקה של רומי ולמראה שועל יוצא מבית קדוש הקודשים. הבו לנו גודל מבט וחזון. יהי רצון