ההסכם, בין ישראל לחמאס, שנחתם ונכנס כעת לשלב היישום מעניק לישראל נשימה קצרה ומיוחלת. החטופים שבים הביתה, העומס על צה"ל והמילואים פוחת, והמשק מקבל הזדמנות ראשונה לשיקום. עם זאת חשוב להבהיר כבר בפתח הדברים כי מדובר במפנה משמעותי אך לא בסיום.
ההסכם מביא עמו הישגים מוסריים וכלכליים שאין לזלזל בהם, אולם הוא מותיר את חמאס עם שליטה בחלקים נרחבים של הרצועה, משחרר מחבלים רוצחים שישובו למעגל הפעולה הטרוריסטי, ומציב אותנו בפני מעורבות בינלאומית העלולה לצמצם את שדה העצמאות המדינית והביטחונית של ישראל.
הישגי ההסכם ניכרים לעין. החזרת החטופים היא מהלך מוסרי ויהודי מובהק שאין עליו עוררין. מדינה נבחנת ביכולתה לדאוג לבניה ובנותיה, והבשורה למשפחות היא בעלת עוצמה שאין לה שיעור. נוסף על כך, הפוגה בלחימה תפחית את הלחץ האדיר על החברה הישראלית ותאפשר התאוששות כלכלית מסוימת. יחידות המילואים יזכו להקלה והלוחמים שישבו חודשים ארוכים בשטח ישובו הביתה. במקביל, ייתכן שמעמדנו הבינלאומי יתאזן מעט לאחר חודשים של שחיקה קשה, והזירה הדיפלומטית תקבל מסגרת פעולה חדשה.
אך בצד ההישגים מונחים מחירים כבדים. חמאס, על אף המכה שספג, נותר בעל אחיזה ממשית בכמחצית מהרצועה. אין מדובר בהערה אנקדוטלית אלא בעובדה אסטרטגית. הארגון שאחראי לטבח, לחטיפה ולטרור מתמשך ממשיך לשמש כגורם שלטוני ולשמר את רעיונו. נוסף על כך, שחרור מחבלים מורשעים, שהם רוצחים מתועבים ומפקדים מנוסים, מעניק לאויבינו חמצן חדש. רבים מהם ישובו אל מרכזי הפעלה, ישקמו רשתות טרור ויהפכו לדמויות סמכות עבור הדור הצעיר. ההשפעה לא תיעצר בעזה בלבד אלא תורגש גם ביהודה ושומרון, שם עלול להיווצר אפקט חיקוי ועידוד לפעילות עוינת.
בעיה קריטית נוספת היא היעדר פירוז אמיתי. ההסכם אמנם מעניק שקט זמני, אך כל עוד הזרוע הצבאית של חמאס נותרת מאורגנת, מדובר לכל היותר בהפוגה. הארגון ינצל את הזמן להתארגן מחדש, לחדש מלאים ולהתכונן לסבב הבא. אם לא יתקיים פירוז מלא, הרי שאין כאן סיום אלא המשך של אותה מלחמה ארוכה במקטעים.
המעורבות של ארצות הברית ושל מדינות כמו קטאר וטורקיה היא תנאי הכרחי להשגת ההסכם אך גם מקור סיכון. מצד אחד, בלעדיהן לא היה מתווה מדיני כלל, והן אלה שסייעו להביא את הצדדים לשולחן ולכפות על חמאס הסכם.
מצד שני, מעורבות כזו מגבילה את עצמאותה של ישראל ומעלה שאלות קשות על היכולת שלנו לקבוע בעצמנו את כללי המשחק. תמונה שנראתה השבוע המחישה זאת היטב. בעוד הציבור בישראל עוסק בחקירת הקשרים הקטאריים ותפקידה הכפול של דוחה ומעורבותה האפשרית במוקדי קבלת ההחלטות כולל בלשכת ראש הממשלה, ישב ג'ארד קושנר, השושבין הראשי של המתווה ובעל קשרים הדוקים עם קטאר, סביב שולחן הקבינט בירושלים. המציאות המדינית מתבררת לא רק כמורכבת אלא לעיתים אף מוזרה.
כדי להבין את משמעות ההסכם יש להיעזר גם בפרספקטיבה היסטורית. בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, לא חיפש אשליות של שלום מתמשך אלא קיבל הכרעות כואבות מתוך תודעה אסטרטגית ברורה. הוא הראה שוב ושוב כי מנהיגות אמיצה אינה להמתין לניצחון מוחלט אלא לדעת לחתוך, להכריע ולבסס שלטון וביטחון גם מתוך מציאות קשה ומורכבת.
הכרזת המדינה תחת אש בשנת 1948. כאשר רבים מיועציו הזהירו מפני הפלישה הערבית, בן גוריון החליט בכל זאת להכריז על הקמת מדינת ישראל. הוא הבין שהמתנה או דחייה עלולות לחסל את השאיפה הציונית. ההכרעה בתנאים בלתי אפשריים הוכיחה שמנהיגות נמדדת ביכולת לקחת סיכונים עצומים כדי להבטיח ריבונות.
הסכמי שביתת הנשק בשנת 1949. לאחר מלחמת העצמאות קיבל בן גוריון גבולות זמניים שזכו לכינוי "גבולות אושוויץ". אף על פי שהיו רחוקים מחזונו, הוא הבין כי המשך לחימה אינסופית אינו מציאותי, והעדיף לעגן את הריבונות בקווים פגומים אך מוכרים. בכך אפשר לישראל להפנות משאבים לבניית מוסדותיה ולביסוס החברה.
מבצע קדש והנסיגה מסיני בשנים 1956-1957. לאחר מבצע צבאי מזהיר בשיתוף צרפת ובריטניה, בן גוריון נאלץ לסגת בלחץ אמריקאי וסובייטי. במקום להיאחז בעקשנות אידיאולוגית, הוא קיבל את ההכרעה המרה, מתוך הבנה שהברית עם וושינגטון חיונית יותר מהחזקת שטחים זמניים. כאן ניכר האיזון בין הישגים צבאיים לבין שיקולים מדיניים רחבים.
הלקח לישראל של היום ברור. גם בהסכם הנוכחי עלינו לנהוג באותה רוח. לזהות את המפנה כהזדמנות, אך להבטיח שהמחיר לא יהפוך למלכודת. ההישגים המוסריים והכלכליים הם חיוניים, אולם רק אסטרטגיה כוללת שתבטיח פירוז, שליטה ביטחונית איתנה ויכולת לעמוד בלחצים בינלאומיים תאפשר לישראל למנוע את הסבב הבא.
מכאן נגזרת השאלה הגדולה: כיצד ננצל את החלון שנפתח. האם נסתפק בהישג נקודתי ובשקט זמני, או שננצל את הרגע כדי לעצב מדיניות כוללת? יש להבטיח פירוז מחייב של חמאס כתנאי לנסיגה, שחרור מחבלים מדורג ומבוקר בלבד, מנגנוני פיקוח בינלאומיים הכפופים ליכולת פעולה ישראלית מיידית, וחיזוק מערכות המודיעין והתגובה המהירה ביהודה ושומרון. רק צעדים כאלה ימנעו מההסכם להפוך להפוגה נוספת בדרך לסבב נוסף.
בד בבד, לאמץ כמדיניות של קבע דפוס פעולה (צבאי) יוזם ולא מגיב, החותר להכרעה ונמנע ככל הניתן מהכלה. למעשה, המודל הזה כבר מופעל, בעיקר בלבנון ומתחיל להיות מיושם בצורה יותר אינטנסיבית גם ביהודה ושומרון. שילובו ההדוק כחלק אינהרנטי של המדיניות הישראלית מכאן ולהבא, בזירות קרובות כרחוקות ובראשן ברצועת עזה, חיוני להגנה על ביטחון ישראל.
בסיכומו של דבר, ההסכם הוא חלון הזדמנות אך לא יעד סופי. הוא מציל חיים, מעניק הקלה ומאפשר לחברה הישראלית נשימה. אולם חלון זה עלול להפוך במהרה לשיברון אם ניתפש בו כסיום מוחלט. עסקה שתעמוד על הצרכים האסטרטגיים של מדינת ישראל ותמנע התעצמות טרור גם במחיר שקט זמני היא עסקה ראויה. לעומת זאת עסקה שתותיר את חמאס חמוש וחזק או שתוביל להכרה בפועל במדינה פלסטינית עוינת תיזכר כהפוגה כושלת בדרך למלחמה נוספת, שאיש בישראל אינו מבקש לראותה.
הכותב הוא עו"ד פורום יו"ש