א. שאלה קיומית עצומה ניצבת בפנינו - האם יש להגדיר את המצב כעת כניצחון? האם יש לשמוח? הלא עדיין לא סיימנו את המלאכה באף אחת מהזירות, גם אלה שכרגע "שקטות" כמו סוריה לבנון ויהודה ושומרון.
על אחת כמה וכמה בעזה. יש מי שמזדרזים לבטל את ההישגים העצומים ולומר "עוד סבב" בביטול. יש מי שמדגישים את הסכנה העצומה משחרור המחבלים הרוצחים. כדי לענות על שאלה חשובה זו, נתבונן במקורותינו המתארים מלחמות, נצחונות ושמחה.
הכל מכירים את שירת הנשים בשובם של שאול ודוד ממלחמות בפלשתים: "ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר, והמחולות לקראת שאול המלך בתופים בשמחה ובשלישים. ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (שמואל א יח).
האם נסתיימה המלאכה כולה ? ממש לא. שאול יוסיף ויילחם בלשתים ובעמים נוספים. יתרה מזו - למרות שהיכה את גלית הפלשתי, בסוף ימיו חיכה לדוד קרב קשה מול אחיו הענק של גלית. אלמלא עזרתו של אבישי היה מוצא בו את מותו, ולכן "נשבעו אנשי דוד לו לאמור לא תצא עוד איתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל" (שמואל ב, כא). רק לאחר ארבעים שנות מלחמה בתור מלך - השאיר דוד לשלמה ממלכה שקטה ממלחמות. מה שלא מנע את חידוש המלחמות חמש שנים בלבד לאחר מות שלמה, כאשר שישק מלך מצרים כובש את ירושלים ובוזז את אוצרותיה (מלכים א, יד). כל מי שקרא בתנ"ך, יודע כי הארץ שקטה רק לתקופות מוגדרות, לעתים נדירות ארבעים שנה, אך לרוב הרבה פחות.
האשליה כאילו ניתן לקבל ניצחון מוחלט במובן הרחב של המילה - מטעה ומפילה אותנו בפח. המלחמה הזו הגיעה לשלב ניצחון חשוב מאוד. עליו יש לשמוח, לצאת בתופים ובמחולות ולשיר "היכה צבא ישראל באלפיו וברבבותיו". למרות שעוד נכונו לנו מלחמות, ואויבינו מצהירים בריש גלי על כוונתם לשוב לשדה הקרב. כך בימי דוד כך גם היום.
ב. כאן יש לשאול מה עם הרגישות למשפחות השכולות? לפצועים המתמודדים?
נפנה שוב לתנ"ך. בכל המלחמות בהן ידינו היתה על העליונה - הכתוב לא מזכיר כלל את הנופלים, והיו רבים כאלה. שהרי רק במלחמת מדין, הודיעו הקצינים למשה רבנו כי באופן חריג לא נהרג איש מהחיילים (במדבר, לא, מט). זאת, כדי לא לתת לכאב ולאבל להשבית את שמחת הניצחון. פעם אחת בלבד כמעט והושבתה שמחה זו, בסיומה של מלחמת יואב באבשלום.
הקרב היה קשה ועקוב מדם - עשרים אלף איש נפלו בקרב אנשי אבשלום חוץ מהחיילים שנפלו מצבאו של יואב. לאחר שיואב הרג את אבשלום - בניגוד להוראתו של דוד - הסתיימה המלחמה, וחיילי דוד חזרו מנצחים מהקרב. הם ציפו לשמחת הניצחון הטבעית השמורה למי שחירף נפשו למות בעד מלכו האהוב, וניצח את אויבו המר, לאחר שכמעט וחיסל את דוד במרד המפתיע (בדומה למצבנו בימים הראשונים, הן במלחמת יום כיפור והן במלחמה זו). זו שמחה חשובה ובעלת משקל, שתתן ללוחמים כח לשוב להילחם אם יידרשו.
אבל דוד היה הלום-אבל על בנו, יצא אל השער וזעק "מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני"! העם פסק משירי הניצחון והתגנב העירה כאילו הובס בקרב. יואב תפס בחושיו החדים את גודל האסון. אסור לאפשר לניצחון להפוך לאבל, אמר לדוד, תוך שהוא מאיים עליו - בפעם הראשונה והאחרונה בדרכם המשותפת - שאם לא יענה לדרישתו, תבוא עליו הרעה הגדולה מכל. יואב לא היה צריך לפרט, דוד הכיר אותו היטב וידע שאין טעם להתווכח עמו. דוד מחה את דמעותיו, יצא אל העם ובירך אותם, השיב להם את גאוות הניצחון, את השמחה, את הברק בעיניים. לימים, כשיצווה את שלמה להיפטר מגורמים בעייתיים, ובתוכם יואב שהרג את אבנר ועמשא, לא יזכיר אפילו במילה את פרשת הריגת אבשלום. נראה כי השלים וגם הסכים, לפחות בדיעבד. אסור לתת לאבל - שאותו אנו מציינים בכבוד רב וברגישות גדולה - להפיל את רוחנו.
ג. כבר נכשלנו בעבר בסיומה של מלחמת יום הכיפורים, שהסתיימה בנצחון מזהיר שלא היה כמוהו מאז הוקמה המדינה. צה"ל חצה את התעלה ביום הושענא-רבה והשתלט על חלקים גדולים בגדה המערבית שלה. בצפון הגיע קרוב לדמשק. אבל גורמים אידיאולוגיים שהחלשת הלאומיות היא אומנותם, טרחו מאז ובכל עשרות השנים שאח"כ להדגיש את המחדל, את הימים הראשונים הקשים, ואת הנופלים שוב ושוב ושוב. כך נוצר האבסורד, שהמצרים חוגגים כל שנה את הניצחון שלהם ואנחנו דואבים בכל שנה על המחדל. אסור לתת למחדל התודעה הזה לשוב.
יש לשיר שירי נצחון, להפיק אלבומי נצחון, סרטי נצחון, פסטיבלים, ממש כמו אחרי מלחמת ששת הימים אם לא למעלה מזה. היינו בסכנה קיומית גדולה, שכללה פצצת אטום וטילים בליסטיים. המלחמות לא נגמרו, גם מלחמת ששת הימים לא היתה האחרונה. אבל עת לשמוח שמחת ניצחון, ולא לתת לממשיכיהם האידיאולוגיים של נביאי השקר האומרים "שלום שלום", לשוב ולקלקל כפי שעשו בשיר ההוא: "מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן... איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל, כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל. לכן, רק שירו שיר לשלום".
את התוצאות המזעזעות של שירי-שלום נאיביים, והסכמי "שלום עושים עם אויבים", אנו חווים עד היום בדרך הקשה והמדממת. לכן: שירו רק שירי-ניצחון וגם שירי הלל.