ממש לקראת סיומו של חג הסוכות, מגיע יום הושענא רבה. לא סתם חז"ל קראו ליום הזה "יום של ערבה", כפי שראש השנה הוא "יום של תקיעה".
מדוע יום של ערבה? בפשט, ביום זה אנו מביאים ערבות (כמו שהיה במקדש) ובהן משלימים את מצוות ארבעת המינים ואת מנהג הנביאים - חבטה בקרקע. כל זה נעשה לאחר שאנו מרבים באמירת "הוֹשַׁע נָא", מילים שמבשרות: אנחנו לבד לא יכולים, אנו צריכים אותך, מלך עוזר, מושיע ומגן.
כל ארבעת המינים צריכים כמובן מים כדי להתקיים, אבל הערבה צריכה מים יותר מכולם; היא גדלה על נחל, ובלעדיו היא מתייבשת במהרה, לכן ביום האחרון שבו אנו נידונים על המים, אנו אוחזים בערבה לבקש בה מים.
כוחה של הענווה מול מקור הברכה
ביום הושענא רבה אנו מגיעים אל הבורא מתוך ענווה. התובנה העולה מכאן היא: גם אם יש לנו תורה (אתרוג) ומעשים טובים (הדס), לא בכוחם אנו מבקשים הפעם שיחתום לנו חתימה סופית לטובה, לא כי התחזקנו בעשרת ימי תשובה. הפעם אנו באים דווקא מכוחה של הערבה, מכוח הענווה שאנו זקוקים למקור הברכה - לבורא עצמו - כדי לשרוד ולהצליח.
לכן ביום זה, אנו אומרים שוב ושוב "הושיעה נא, אבינו אתה". אנו מגיעים אליך גם אם אנו יבשים, רק כי אתה אבא שלנו. זוהי הזדמנות לשים את כל ההישגים בצד ולהתמקד בבקשת החיים והצמיחה.
דווקא ביום שבו העולם הרוחני שלנו נחתם, אנו בוחרים להתחבר למין הלא פופולרי, חסר הטעם והריח, כדי להזכיר לעצמנו שגם אם אנו חסרים, הרחמים האלוקיים אינם תלויים במעשינו אלא ברצונו הטוב של המלך, בסופו של דבר, רחמי האב גדולים על הבן, ו'ימינו תחבקני'.
יום של עריבות הדדית
יום זה, של חזרת חטופים, הופך להיות יום מלא בענווה ייחודית. אני לא נוקט עמדה של בעד או נגד, לא סובר ימינה או שמאלה. רק רוחש בשפתיי - יום הערבה שנמשלה לשפתיים - תודה.
תודה לאלוהים שמנווט כאן הכל, שיודע טוב מכולם לאן ה"ספינה" צריכה לשוט. תודה מיוחדת ואין סופית לחיילים ולמפקדים ששילמו מחירים עצומים, שעיכבו את החלומות הפרטיים ונקראו שוב ושוב לדגל. תודה למשפחות החיילים, לאלו שאינם כבר איתנו, וגם לאלו שזכו שבניהם שבו הביתה. תודה על אורך הרוח, על הדאגה ונשיכת השפתיים (ערבה, כבר אמרנו?), מתוך ידיעה והסכמה מה השיקול הנכון ביותר עבורם ועבור בנם.
זהו יום של "עֲרֵבוּת" - יום שבו אנו שמחים על חזרת אחינו, יום שבו אנו מתכנסים בלבבות מאושרים על סיומו של שלב אכזרי בחייהם של החטופים. זהו יום של נתינת משקל דווקא למין הלא פופולרי, הלא רענן, שמביא אותנו לשלווה ורוגע.
יום הערבה הוא גם יום האושפיזין של דוד המלך, שמשימתו (כפי שפוסק הרמב"ם על מטרת המלך) הייתה לאחד את העם. דוד היה הראשון שהצליח להביא לאחדות אמיתית, וזה בדיוק מה שאנו נדרשים לעשות כעת:' מכוחו, כמי שהבליג והתעלם ממי שניסה לשבור רוחו וביקש להפריד בינו לבין העם, לכן אנו גם ננסה כולם: לעצור, להסכים שיש ימים בהם אנחנו מושיטים יד, מחבקים את הערבה, ופשוט מסכימים, מתרגשים.
כולנו תקווה שהחטופים יקלטו בתוך החיים בצורה מלאה, פיזית ונפשית, שלא יקום עלינו עוד צר ואויב, ושנדע עוד ימים מאוחדים ושמחים כעם
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר ישראלי