עסקת החטופים מביאה אותנו אל סף סיום שנתיים של לחימה ורשימה בלתי נתפסת של הישגים, כולל שיקום יכולת ההרתעה וקימום הכלכלה, הישגים צבאיים ומדיניים מרשימים וגם השלמת היעדים. ויש גם מי שעמד איתן בדרך לכל זה
יש אינספור זוויות להתעסק בעסקה הנוכחית, לדון האם היא מסיימת את המלחמה דה פקטו, האם היא מבטיחה את התפרקות חמאס 'על באמת' (עניין שעוד ידושו בו רבים, כנראה), לברר האם המחיר ששולם לא היה גבוה מדי ולא יעלה לנו בחיי אדם (ספוילר: הוא גבוה מדי, ולמרבה הצער ולאור ניסיון העבר, אפשר להניח כמעט בוודאות שהוא יעלה לנו בחיי אדם), ועוד כהנה וכהנה. אני מבכר להסתכל דווקא על התמונה הכללית, תמונת המאקרו של סיכום שנתיים למלחמה, שההסכם היה הפלומבה שלה.
כן, תמיד טוב שיש אידיאולוגיות מושלמות, אבל עולם המעשה איננו כזה. בעולם אידיאולוגי מלכות ישראל השלישית מיישבת את רצועת עזה ומחזיקה בשתי גדות הירדן ומייסדת את בית המקדש. בעולם המציאותי, ישראל השיגה את המקסימום של המקסימום שהיא הייתה יכולה להשיג בהינתן התנאים הנוכחיים - התמיכה האמריקאית שהושגה באופן מלא רק מאמצע המלחמה, כשביידן הוחלף בטראמפ, ההתנהלות בתוכנו, כשמחנה שלם הלך שבי אחרי קמפיין אנטי ישראלי שבוודאות גמורה הזיק לחטופים, העלה את מחירם ויוביל חלילה גם לניסיונות עתידיים של חטיפה, וכמובן, קיומן של מגבלות מדיניות ובין-לאומיות, מגבלות כלכליות ועוד כהנה וכהנה.
נעשה רגע סדר, כי לפעמים אנחנו נוטים לשכוח: לפני שנתיים, במועד הזה, ישראל הייתה מוכה, חבולה ורצוצה. רבבות אזרחים ליקקו את פצעיהם, קברו את מתיהם או נחבאו במקלטיהם. התחושה של איום קיומי הייתה מוחשית יותר מתמיד, מילואימניקים נאבקו בשדות תעופה על מקום כדי להגיע ארצה ו'להציל את המדינה', אזרחים פרטיים העמיסו ניצולים מדממים ממסיבת הנובה על טנדרים וחוסר ודאות שלט בכול. במדינות האזור חגגו, רבים כבר חישבו לאחור את קצה של ישראל, נסראללה וחמנאי תכננו את מועד הצטרפותם לאירוע ולא חסר היה הרבה כדי שגם ערביי יו"ש יקפצו על העגלה.
אחרי שנתיים: ישראל מחצה באופן היסטורי את האיום הקיומי הגדול ביותר שהיה עליה, הגרעין האיראני, כשהיא מגייסת את המעצמה הצבאית הגדולה בעולם לתת את ה'מכה בפטיש' עבורה. על הדרך, היא הפגינה שליטה בשמי טהרן ויכולת הגנתית וירטואוזית ותקדימית מבחינה היסטורית בהתמודדות עם מטחים של מאות טילים בליסטיים.
ישראל כמעט מחקה את מה שנחשב ארגון הטרור הגדול והמזוין בעולם, חיזבאללה, במבצע מופת שעוד ישוחזר בהוליווד, ובנוסף, חיסלה גם את כל ראשיו ומנהיגיו, מנסראללה ועד פואד שוכר.
ישראל הכתה, רמסה והרגה את לוחמי חמאס בהמוניהם, במספרים של עשרות אלפים. כמעט כל מפקדי הארגון, מנהיגיו, לוחמיו המנוסים והותיקים, בדגש על סינוואר, דף והנייה - נלכדו או חוסלו, ועל הדרך, הושמדה כמעט כל תשתית התת-קרקע שנבנתה במיליארדי דולרים ובעשרות שנות השקעה ברצועה.
בעקבות מעשיה של ישראל, הופל הרודן הסורי והוסר האיום הצבאי הגדול ביותר שישב על גבולותינו מטעמה של מדינת אויב. כבונוס, ישראל פירקה את כל יתרות הנשק האיכותי שהיה בידי סוריה, תפסה שטח שחשיבותו עצומה, נחלצה להגנת העדה הדרוזית ורכשה את ידידותה גם מעבר לגבול והיא מצויה כמטחווי קשה מהסכם מדיני עם שתי שכנותינו מצפון.
ישראל גם שיקמה את כלכלתה והיא נמצאת בנקודת שיא של כל הזמנים. כעדות לכך, הבורסה הישראלית שברה את שיאי כל הזמנים של עצמה כמה וכמה פעמים בחודשים האחרונים. ישראל מימשה את מטרות המלחמה כמעט במלואן (תושבי הדרום והצפון יכולים לישון בבתיהם לבטח, החטופים החיים הוחזרו כולם ובקרוב בעז"ה גם המתים יובאו לקבר ישראל, וחמאס מאבד ויאבד את שרידי שלטונו בעזה).
ישראל אפילו המחישה את המושג 'בעל הבית השתגע' באותה הפצצה בקטאר, שהעבירה מסר חד בכל רחבי המזרח התיכון: מי שייתן מסתור למחבלים, מי שיעזור לחמאס, מי שיאיים על ביטחונה של ישראל, ישלם את המחיר, גם אם בחצר האחורית שלו חונה שדה התעופה הצבאי האמריקני הכי גדול באזור. הפצצה שכנראה גם אחראית בעקיפין להתעוררות המהירה של הקטארים והלחץ על חמאס להגיע להסכם.
כן, אולי לא נוכל לרכוש דירות במדורגי רפיח, ולא בטוח שלנצח נעשה סקי בכתר החרמון, גם האיראנים עשויים לנסות לשחזר את פרויקט הגרעין וגם השיעים הלבנוניים לא אמרו את המילה האחרונה. הכול נכון, אבל כל זה יחסי למצב הנתון, מצב שבו ישראל החזירה בגדול את כושר ההרתעה, וחיזקה את מעמדה כמעצמה האזורית החזקה, היציבה והקשוחה ביותר באזור.
וכאן, צריך לומר באופן צלול וברור, ואחרי שנודה לחסדי שמים כמובן, יש אדם אחד שאחראי לכל זה. להרבה אנשים יש חלק נאה, מדונלד טראמפ ועד רון דרמר, הרבה שותפים היו כאן, מבן גביר וסמוטריץ' ועד הרמטכ"ל וראש המוסד, אבל רק אדם אחד היה צריך יום יום לספוג ביקורות, מתקפות, לחצים ואיומים ולא לסגת. להתעלם ולהמשיך לעשות את הדבר הנכון. בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, הוא האיש שחתום על שינוי המזרח התיכון להרבה מאוד זמן.
על מחדל השביעי לעשירי עוד ייכתבו ספרים וייערכו מחקרים ויקומו ועדות שונות ומשונות להבין את מקור הכשל ועד כמה הדרג המדיני היה אחראי באופן ישיר או עקיף, ומה היה ביכולתו לעשות אחרת. על ההתנהלות בשנתיים שחלפו מאז אין שום צורך בשום תחקיר, אפשר לקבוע בוודאות שכל החלופות שהציגו את מרכולתם נכשלו כישלון טוטאלי, ולו היינו מתייחסים ברצינות לדבריהם היינו מאבדים אינספור הישגים, רק אדם אחד יכול להתגאות בניהול מוצלח של מדינת ישראל בלב הסערה, ומגיע לו על כך את כל הקרדיט.
וכן, מותר לומר בקול, בנימין נתניהו, תודה רבה!