סיפור חייה של אורה חצרוני נע בין יבשות, תרבויות ותפיסות עולם, אך כולו נטוע בנקודה פנימית עמוקה של גילוי וחיפוש זהות. היא נולדה אל תוך מציאות מורכבת באוזבקיסטן, אז חלק מברית המועצות, אך בעלת אופי מוסלמי מובהק.
באולפן ערוץ 7 היא מספרת כי בסביבה הזו, להיות יהודי היה מושג ערטילאי, נטול כל סממן מעשי, אך כזה שהגדיר אותה באופן מוחלט מול סביבתה. "תמיד ידעתי שאני יהודיה ושאנחנו יהודים. אבל מה זה יהודי? לא היה לי מושג. לא היו קהילות - היו משפחות".
הזהות היהודית הייתה טעונה בפחד ובדחייה מצד החברות. "מוסלמים פחדו ממני. הם אמרו שמי שנוגע ביהודי מקבל קללה", היא נזכרת. "נוצרים, כמובן, שנאו אותנו מאוד. היו מספרים לי שאנחנו שותים דם של תינוקות. לא הבנתי מה הם רוצים".
הקשר היחיד ללוח השנה העברי היה רגע חטוף, אפוף סוד, פעם בשנה. "מה שכן, פעם בשנה, בלילה, הייתה דפיקה בדלת. הייתי, אני פותחת דלת, משהו נכנס לתוך הבית. אחר כך היו אומרים 'זה מצס' - ידענו שמדובר בלחם של יהודים בפסח. וזהו".
הערפל סביב יהדותה החל להתפוגג ברגע אחד, מכונן ודרמטי, בבית סבתה. הרגע הזה, שהחל מתוך סקרנות ילדותית תמימה, הפך לגילוי ששינה את תפיסת עולמה. "הייתי בסביבות גיל שמונה או תשע. סבתא הייתה קמה מוקדם והולכת לטבע. יום אחד הייתי סקרנית וקמתי כדי לראות מה היא עושה שם. הבחנתי שהיא מתפללת".
התגלית הזו היכתה בה בחרדה, שכן תחת השלטון הקומוניסטי, כל גילוי של אמונה נחשב לסכנת נפשות. "זה היה אימה וזעזוע, כי הסבירו לנו בכל מקום שתפילה זה דבר מגונה ומסוכן ומי שמתפלל הוא מטורף. התחלתי לבכות ולהתחנן לסבתא שתפסיק. סבתא בכתה גם היא וביקשה שלא אגלה לאף אחד שראיתי אותה מתפללת. היא ידעה שברגע שמישהו ישמע על קשר כלשהו ליהדות היא תוגלה לסיביר".
האירוע המטלטל הזה לא רק חשף בפניה את האמונה, אלא גם פתח בפניה עולם שלם שלא הכירה. "אמרתי לאמא שלי שאנחנו יהודים ויש לנו תפילות משלנו. היא גילתה לי שיש לנו גם שפה משלנו וזה היה ממש פלא בעיני. כאילו גיליתי עולם נוסף עם משמעות מיוחדת".
הגילוי הזה הפיח בה גאווה יהודית אדירה, כזו שביקשה להתריס כנגד הסביבה העוינת. "כל הגאווה היהודית מאוד צמחה והייתי מאוד מדגישה לכולם שאני יהודיה", היא מספרת.
הגאווה היהודית הזו עמדה למבחן שנים ספורות לאחר מכן, בעימות בלתי נשכח שהפך עבורה לגילוי שני, הפעם על משמעותה הלאומית של הזהות היהודית. חברתה המוסלמית עמדה להתחתן, ולפי המנהג המקומי, היה עליה להביא את חברותיה ל"מבחן" אצל המחותנת - אם החתן. "יש מנהג, שכביכול הכל בשליטה של המחותנת. הכלה מביאה את החברות שלה למחותנת, והמחותנת בוחנת מי יכולה להמשיך להיות חברה ומי לא ואין עוררין על כך. הגיע יום הדין וכל ילדה נכנסה פנימה ויצאה בבכי. נכנסתי וראיתי אישה ענקית. היא צעקה עלי: 'את לא רוסיה'. עניתי 'לא'. היא הרימה את הקול שוב: 'את לא אירופאית'. השבתי 'לא'. 'אז מי את' היא שאגה בכעס. יכולתי לשקר, כי מאוד רציתי את החברה. מצד שני מעולם לא ויתרתי על היהדות שבי ואמרתי בזקיפות קומה 'אני יהודיה'".
לתגובה שקיבלה לא ציפתה. "היא התקרבה אלי, מיששה אותי וזעקה 'מה אתם עושים פה? למה אתם כאן? אתם צריכים להיות בירושלים, אתם צריכים להיות בבית המקדש, בגללכם אנחנו סובלים'. ואני בכלל לא יודעת מה זה ירושלים, מה זה בית המקדש. היא צעקה, שכל הסבל של הגויים הוא בגלל שלא בנינו את בית המקדש וירושלים".
הזעקה הזו, שבקעה דווקא מפיה של אישה מוסלמית באוזבקיסטן הרחוקה, הייתה הרגע שבו הזהות היהודית האישית של אורה התחברה לייעוד שלה. "התחלתי לחקור והדרך הובילה אותי באופן טבעי לעלות לישראל".
כיום, חצרוני גרה בשבות רחל ומנהלת פרויקט חינוכי ייחודי בשילה הקדומה, המקום שבו שכן המשכן - סוגרת מעגל עם אותה קריאה לבית המקדש. "הקמנו שם גן מורשת, שבכל יום מגיעים אליו גנים אחרים. ואנחנו מלמדים אותם תורת חיים, מלמדים אותם ארכיאולוגיה, מלמדים אותם היסטוריה., ממש להתחבר אל התורה אבל בצורה מעשית מתוך החיים".
המסע של אורה לא הסתיים בהגעה לארץ ישראל. לפני כשנתיים, היא עברה אירוע רפואי קיצוני שהוביל אותה אל הגילוי הגדול מכולם. "קיבלתי אירועי מוחי והתקף לב. המצב היה קריטי, והרופאים לא הותירו סיכוי ואמרו שמה שנותר הוא להתפלל ומדבר כזה לא יוצאים".
כך משפחתה, שספגה ממנה את אותה גאווה ואמונה, סירבה לקבל את הבשורה. "הם אמרו לכל הרופאים 'תודה רבה, אבל אנחנו יודעים מי האמא שלנו. היא פשוט כנראה נסעה לנוח קצת. זה הכל. אנחנו יודעים שהיא תחזור. בידיעה מוחלטת'".
כנגד כל התחזיות, אורה שבה להכרה ולחיים. החוויה הזו, על סף המוות, פתחה בפניה מימד חדש של קרבת אלוהים, של תשובה במובן העמוק ביותר של המילה.