על הצעדים הרגשיים הראשונים הנדרשים עבור החטופים ששוחררו ובני משפחותיהם, שוחחנו עם המאמנת הרגשית יפית ג'פרי, המדגישה כי מאחורי המראות המשמחים של איחוד החטופים עם בני משפחותיהם מסתתרת גם לא מעט הדחקה ובעתיד דברים יצופו.
"הם יצאו מחשיכה למפגש עם בני המשפחה שאותם הם לא היו בטוחים שיפגשו, כך שיש התפרצות של שמחה והיי מטורף, והרבה פעמים כשיש היי מטורף יש הדחקה של הטראומה ומפה המסע רק מתחיל", אומרת ג'פרי המדגישה "ההדחקה יכולה להיות גם מסוכנת".
הדרך להתמודד מתחילה במתן המרחב האישי לחטופים שעוברים את החוויה המטלטלת, "לשאול אותם דברים בשקט, לתת להם שהדברים יבואו מהם, גם החיבוק", היא אומרת ומציינת כי סכנתה של ההדחקה יכולה להגיע עד לכדי מעשי אובדנות, כפי שראינו במספר לא מבוטל של מקרים של ניצולי נובה ואחרים, בהם שוטרים וחיילים, שראו מחזות קשים. "דרוש ליווי מקצועי הדוק כדי לדעת איך לגשת לנפש האדם".
"אנחנו רואים אותם מחייכים שמחים אבל לפעמים אחרי תקופה אנחנו שומעים שהם לא איתנו. נפש האדם היא דבר מאוד מורכב והרבה פעמים מתוך טראומה נראה שהאדם השתלב בחברה ואחרי כמה שנים זה נגמר. דרוש תהליך מקצועי".
לשאלתנו ממה נכון להיזהר, משיבה ג'פרי ואומרת "מיותר מדי רעש. לא יותר מדי לבד, אבל גם לא יותר מדי רעש מסביב. הרבה פעמים אנחנו רוצים להזמין אותם לראיונות או למפגשים עם חברים, וזה יכול לדחוק אותם לפינה בלי לגעת במה שהודחק ונשמר. צריך לדעת מתי לעטוף ולשחרר ביחד, באיזה טון לדבר איתם. במשך שנתיים שהם היו שם נוצר אצלם דפוס התנהגות שונה לגמרי, הם היום אנשים שונים לגמרי ממה שהם היו בעבר. מה שעבר עליהם במשך שנתיים הפך להרגלים, השפה, השינה, האוכל, הכול שונה".
ג'פרי רואה במפגשים עם פדויי שבי חלק מהפתרון מאחר והשפה המשותפת יכולה לתת תחושת ביטחון משמעותית יותר מתחושת הביטחון שהם חשים בביתם שלהם עם הוריהם. "אני מאמינה ב'אין חכם כבעל הניסיון'. אנשים שעברו טראומות בחיים יכולים לגעת בחטוף שעבר טראומה מטורפת". זאת גם כאשר מדובר באנשי מקצוע וג'פרי מספרת מניסיונה האישי כמטפלת שעברה טראומות בעצמה ויכולה לזהות את המצוקה והטראומה אצל המטופלים והמטופלות, "הריח אותו ריח, השפה אותה שפה, ההרגשה אותה הרגשה", וזאת, היא מדגישה, מבלי להמעיט בחשיבותם וביכולותיהם של אנשי מקצוע שלמדו. "מי שהרגיש, חווה, בכה, נשם וראה, יכול לתת את החיבוק הדרוש למי שיושב מולו".
ובאשר למשפחות מציינת ג'פרי כי "גם כשמשפחה מחבקת את החטוף, וגם אם המשפחה אומרת שהנה הכול נגמר, שום דבר לא נגמר. הטראומה עוד שם. כך גם החברה שמסביב יכולה לחשוב שכעת הכול נגמר, אבל עבורם שום דבר לא נגמר. הם עברו תקופה לא מבוטלת של סבל ויסורים והם צריכים ליווי מקצועי".
לשאלתנו אם המערכת ערוכה כיום לקליטה מדורגת שקולה ונכונה של החטופים ובני משפחותיהם אל המציאות, מביעה ג'פרי תקווה שאכן כן, אם כי היא לא משוכנעת בכך לחלוטין. לבני המשפחות היא קוראת שלא לשבת בחיבוק ידיים ולטעון שלא קיבלו סיוע אלא לדרוש את הסיוע הנדרש, ובהקשר זה, היא אומרת, הזמן חשוב. "טראומה היא לא משהו שעובר, אלא משהו שיושב בתת מודע ולומדים לחיות איתו בשלום. הדברים צפים ועולים גם בחרדה, והתפרצות היא חומר נפץ, ולכן צריך לדעת איך לגעת, להציף ולחבק כדי לאפשר חיים עם הטראומה בשלום".