כאשר בוחנים את שאלת היום שאחרי המלחמה, בעיקר כאשר יש מי שמעלה את אופציית ההגירה מרצון או את אופציית הריוויירה המזרח תיכונית שתוקם ברצועה, אין מנוס מלהכיר קצת יותר את תפיסות העולם שמנחות את העזתים. עם חוקרת הפליטות הפלשתינית, חברת הכנסת לשעבר ד"ר עינת וילף, שוחחנו בערוץ 7 על השאיפות של תושבי עזה.
ד"ר וילף מבהירה כי מרכזיותה של עזה בסכסוך נובעת מהאחוז הגבוה של מי שמגדירים את עצמם פליטים ורשומים באונר"א ככאלה. אותם "פליטים" חותרים למעשה לצאת מעזה ולהתיישב בערים ובכפרים מהם לטענתם הם גורשו, בין השאר אשקלון, אשדוד ומקומות אחרים. בעוד בעזה מדובר בשני שלישים או בשלושת רבעי מהעזתים, ביהודה ושומרון מדובר בשליש, וההבדל הזה הופך את עזה למוקד מרכזי של הסכסוך.
וילף מדגישה בדבריה כי מדובר במי שמעולם לא עזבו את עזה אלא נולדו וגדלו בה ולמעשה הם כבר דור חמישי לאזרחי עזה, עדיין רואים בעצמם פליטים וחותרים להקמתה של מדינה ערבית מהים ועד הירדן על חורבותיה של ישראל, כאשר בתוך אותה מדינה ערבית יש לכל היותר מיעוט יהודי.
תפיסה זו, אומרת ד"ר וילף, משתרשת בקרב העזתים עוד הרבה לפני הקמתו של חמאס. האתוס שעל ברכיו גדלו העזתים הוא האתוס הפלשתיני, "האתוס שאומר שלא נרגע ולא נשקוט עד שליהודים לא תהיה מדינה וכל המהות והזהות שלנו קודש להרוס ליהודים את המדינה שלהם".
כאשר זו תפיסת העולם, אומרת וילף, אין סיכוי לקיים איתם שיח כלשהו, ובעיניה הטעות הבסיסית של ישראל היא הגדרה לא נכונה של האויב. הגדרנו את החמאס כאויב בעוד האויב הוא האידיאולוגיה שהחמאס הוא רק הזרוע המבצעת שלה. "לא מדובר באנשים שנחתו מהחלל וחטפו את המקומיים", היא אומרת בהתייחס לאנשי החמאס.
"הדרך היחידה שבה ניתן לחשוב על עתיד של שיתוף פעולה היא כשהאידיאולוגיה הזו, הפלשתיניזם, כלומר החזון שלא תהיה ליהודים מדינה, האידיאולוגיה הזו תמות. כל עוד האידיאולוגיה הזו מאחדת את את ערביי עזה, יהודה ושומרון ומיליונים בירדן סוריה ולבנון זו לא אידיאולוגיה שניתן להגיע איתה לפשרות".
לטעמה של וילף לא הלחימה הצבאית ולא המהלכים הכלכליים שביקשו להיטיב עם העזתים נגעו באמת בליבת הבעיה שכן "לא הושם דגש על כך שהולכים למלחמה נגד אידיאולוגיה והיא שחייבת להשתנות". עם זאת היא מוסיפה כי אנחנו נמצאים ברגע של הזדמנות שכן "לפעמים רגעים של חורבן הם רגעים של הזדמנות אם לא מפספסים אותם".
"אלו רגעים של פתח שבהם אפשר לחשוב אם נכון לעשות משהו אחר. בעבר, בכל פעם שהערבים יצאו למלחמות שמד ולא הצליחו, יותר מדי גורמים אמרו להם שהם לא באמת הפסידו אלא שהניצחון שלהם רק נדחה ולכן שימשיכו לנסות, והם אכן המשיכו לנסות. את זה אמרו להם באונר"א מנהיגי ערב, הסובייטים, איראן ועוד". משום כך, אומרת וילף, ממשיכים הערבים לנסות ולהשמיד את המדינה היהודית במקום לקבל את מתווי החלוקה שהוצעו להם שוב ושוב.
מנגד בישראל לא עסקו בשורש הבעיה אלא בתפיסת הסבבים המבקשת לקנות לאזרחי ישראל עוד כמה שנות שקט, בעוד "בעיקר אחרי השבעה באוקטובר אנחנו צריכים לצאת למהלך ארוך טווח להמתת האידיאולוגיה הזו, שום דבר פחות מזה", היא אומרת וסבורה כי דבריו של טראמפ על דה-רדיקליזציה של עזה, על כך שעזה לא תהיה איום ועל הדרישה לרפורמה ברש"פ הם למעשה פרשנות של הדרישה להמתת האידיאולוגיה הזו ואת זאת היה על ישראל לעודד ובכך לתמוך. לומר ש"אף אחד לא פליט ביו"ש בעזה או בירדן. אין דבר כזה זכות שיבה ולצאת למהלך של סגירת אונר"א המתדלקת את הסכסוך. ככל שהם יכירו בכך מוקדם יותר ייטב".
ולטענה לפיה לא ניתן להרוג רעיון, אומרת ד"ר וילף כי אין לטענה זו בסיס. "אפשר וצריך להרוג רעיון. האנושות הורגת רעיונות גרועים וטובים כל הזמן, ואנשים משתנים. יש מי שאומר שאי אפשר להרוג מלחמה אבל אני סבורה שמלחמות מביאות את הצד שמפסיד לרגע של חורבן ולכן חשוב שהצד שמפסיד יבין שהוא מפסיד, מה שלא תמיד קורה אצל הפלשתינים. כשאדם שמפסיד הוא מבין שמשהו רע קרה והוא שואל שאלות".
ואולי העובדה שהתפיסה הפלשתינית תולה את עצמה בדת גורמת לכך שלא ניתן יהיה לשנות אותה ומתוך כך להשתנות? ד"ר וילף מאמינה שגם תפיסות דתיות ניתנות לשינוי. "כל דת אוהבת לטעון שבבסיסה יש התגלות, אבל היא מעשה ידי אדם, והמנהיגים הדתיים הטובים ביותר הם אלה שכאשר הם עושים את השינויים הם אומרים שזהו דבר האלוה".
לשאלתנו אם היא מזהה מנהיגות פלשתינית שמסוגלת לחולל שינוי דרמטי כל כך, כלומר לסגת מהדרישה למדינה פלשתינית מהים ועד הנהר, ולטעון שדבר אללא השתנה, היא משיבה ואומרת כי "אמנם קשה לזהות כאלה בקרב הפלשתינים, אבל בעולם הערבי יש יותר ויותר קולות שאומרים שהיהודים הם בני אברהם, כלומר לא קולוניאליסטים שהגיעו לארץ לא להם. הם אומרים זאת בהתבסס על טקסטים ערבים ומוסלמים, וכך הם מכירים בקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ישראל. אלה אמנם קולות בודדים, אבל זה אפשרי".
וילף מגדירה תפיסה זו כ"ציונות ערבית" שאותה לדבריה יש לעודד ולחזק ולהביא לכך ש"יראו את היהודים לא כצלבנים, אלא יגידו בני אברהם ברוכים הבאים". לדבריה, מאחר ואין לנו כוונה לצאת מכאן לגלות נוספת אין לנו ברירה אלא לדבר בשפה שתגרום לעולם המוסלמי לראות בנו בני בית ולהניח ביושר על השולחן המדיני את חזון נוכחותינו הנצחית כאן, "ולא לחיות בתודעה גלותית שדברים לא ישתנו. אם אנחנו רוצים להיות עם ריבון בארץ ישראל אנחנו צריכים להיות כאלה שמי שסביבם רואים בהם בני בית".
את דבריה חותמת ד"ר וילף בקביעה לפיה תכנית טראמפ להגירה ערבית מעזה נתנה לישראל הזדמנות הסברתית חשובה שפוספסה. ברגע בו העלה הנשיא האמריקאי את חזון ההגירה תקפו מנהיגי ערב וטענו שאין להוציא את העזתים מבתיהם. ישראל, היא אומרת, הייתה צריכה לנצל את ההזדמנות הזו ולומר שאכן זהו ביתם של העזתים ולא אשקלון, אשדוד ושאר הערים והישובים שאליהם חותרים להגיע תושבי עזה.