"זמנים קשים יוצרים אנשים חזקים. אנשים חזקים יוצרים זמנים טובים..." (סופר אמריקאי).
את צביקה מור לא הכרתי לפני שנחטף בנו איתן. אך במסגרת עיסוקי בנושאי מוסר מלחמה וסוגיית החטופים, זכיתי להיות איתו בקשר. כששיתפתי אותו במאמר שעמדתי לפרסם, כדי לדון איתו בדרכי ההסברה בסוגיה הרגישה, הוא כתב לי בין היתר את הדברים העוצמתיים הבאים:
"לענ"ד מצוות פדיון שבויים לא קיימת בזמן שישראל ריבוני בארצו. אז יש מצוות שחרור שבויים במלחמה, כמו שרואים בתנ"ך... מסיבה זו לענ"ד בזמן מלחמה אין לקיים תפילות ציבוריות עבור חטופים אלא עבור הצלחת המלחמה ותשועה לישראל. סכנת איבר מול סכנת חיים".
וכששלחתי לו תמונה של משפחתי עונדת את הסיכה שהוציא פורום תקווה, הצבועה בכחול לבן, כתב לי משפט חד ודוקר שמבטא את מבטו הבהיר: "סוגיית החטופים - מדינה שיש לה בעיה ולא בעיה שיש לה מדינה". התרגשתי והתפעמתי מדבריו שנכתבו בזמן שבנו חטוף במנהרות החמאס.
איתן כנגד הביזיונות
על מבטו הלאומי הרחב הוא ספג ביזיונות ואמירות מרושעות, כשניסו להציגו כערל לב וכמי שבנו לא חשוב לו מספיק.
למרות זאת הוא לא נסוג לאחור, אלא המשיך להגיד את האמת הפשוטה שמאזן האומה קודם למאזן האימה של מטה החטופים שבהפגנותיו גרם נזק גדול לחטופים והעלה את מחירם. אמת זו מבוססת על שכל ישר, ונתמכת על ידי ועדת שמגר, רמי איגרא שהיה ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד, פרופ' ישראל אומן, מסמכי החמאס ועוד. ובכל זאת הקול הזה דוכא באגרסיביות.
בזמנים בהם מי שלא יישר קו עם קמפיין החטופים, הוקע בכיכר העיר התקשורתית, הקול של פורום תקווה היה אוויר לנשימה בשיח הציבורי. בזכותם הטענה הנפוצה 'ומה אם הבן שלך היה חטוף?' כבר לא יכלה להשתיק את השיח. הנה ניצבים מולנו הורים שהבן שלהם חטוף, והם טוענים שיש דרך אחרת להחזיר את החטופים, בהכרעה ולא בכניעה.
כנגד האזהרות בהרחבת הפעילות הקרקעית מחשש לחיי החטופים, הם קראו להגברת הלחץ הצבאי, כי רק כך חמאס יאלץ לשחררם, מה שהוכח פעם אחר פעם כנכון.
מנהיגות רגישה
כמו רבים, חשתי שצביקה מור הוא מופת וסמל למנהיגות. אדם שהנגיעה האישית לא בלבלה אותו לרגע. לא משום שהוא לוקה חלילה בחוסר רגישות, כפי שאנשים שפלים טענו כלפיו. כפי שראינו בראיונותיו השונים, וכן בבכי המתפרץ במפגש המרגש עם בנו, הוא רגיש מאוד. אדרבה, רגישותו הגדולה גרמה לו לשים לנגד עיניו את העתיד ולא רק את ההווה, את הכלל ולא רק את הפרט. דווקא הרגישות היתרה לחטופים הנוכחיים, לא מסוגלת לשאת מצב בו בגלל פעולותינו יתרבו מקרים כאלה בעתיד.
כששאלו אותו כיצד הוא מגיב לביקורת שהניצחון חשוב לו יותר מבנו, השיב: "מה עם ההורים של עשרות אלפי החיילים שלנו שיצאו למלחמה? הרי גם הם הרימו שלט גדול: המדינה לפני החיים שלנו. אז במה אני שונה?"
ואכן, כפי שאנחנו יודעים מהחיילים הרבים שנפלו, לעיתים הפרט מקריב את עצמו למען הכלל. אך צביקה מור טען טענה עמוקה נוספת - המבט הכללי על טובת האומה לא רק מועיל לניצחון, הוא מועיל לחטופים עצמם. הוא באמת חי באטמוספירה רוחנית בה ברור לו שהצלחת הפרט נובעת מהצלחת הכלל. אך גם אם ברור שההפגנות פגעו בחטופים, רבים פקפקו בריאליות של הדרך השנייה שהציע.
לכן חזרתם של כל החטופים בבת אחת, ודווקא בעקבות הלחץ הצבאי, הם סימן מובהק להצלחתה של הדרך אותה הנחילו פורום תקווה מראשית המלחמה, ושבכוחה להוביל את מדינת ישראל לעתיד טוב יותר.
"בוודאי שאנחנו לא מרוצים"
לאור המבט הרחב שעמד תמיד לנגד עיניו, לא מפליא שצביקה מור התנגד לאורך כל הדרך לשחרור מחבלים, כי לא היה מוכן שבגלל שחרור בנו נקריב את שאר אזרחי המדינה. הוא אמר בריאיון: "אנחנו משלמים היום את המחיר על עסקת שליט... חטופים משחררים אך ורק על ידי גביית מחיר מהאויב, ובשום פנים ואופן לא מדברים איתו, ובוודאי שלא משלמים לו".
לכן אף לאחר אישור העסקה בה שוחרר בנו, עדיין הביע את התנגדותו ואמר באופן מעורר השתאות: "אנחנו שמחים שסוף סוף נזכה לחבק את הבן שלנו אחרי שנתיים... אבל האם אנחנו מרוצים מההסכם הזה? בוודאי שאנחנו לא מרוצים. אנחנו לא יכולים להיות מרוצים ושמחים בהסכם שמשחרר 250 רוצחים שפלים... דבר כזה הוא תבוסה למדינת ישראל. אנחנו במו ידינו בונים עכשיו את ההנהגה החמאסית הבאה שתנסה לטבוח ולרצוח בילדים ובנכדים שלנו... אנחנו צריכים להכניע את חמאס לחלוטין, ופשוט לעזור לכולם לעזוב את רצועת עזה, ולהשיב את רצועת עזה לידיים ישראליות. רק כאשר רצועת עזה תהיה בידיים שלנו, יהיה כאן שלום, יהיה כאן שגשוג". תקוותנו שגם בנושא זה, דעתו תתקבל בקרוב ותהפוך לתוכנית עבודה מדינית.
פרס ישראל למפעל חיים
כאב עצום עלול לרסק, אך ישנם אנשים שדווקא מתוך השבר העמוק ביותר מוצאים כוחות על-אנושיים, ומצליחים להפוך את הכאב למגדלור שמאיר לעם שלם. צביקה מור, הוא אחד מאותם אנשים נדירים.
בלי תקציבי עתק ובלי יח"צ משומן, צביקה מור, דיצה אור ושאר חברי פורום תקווה הוכיחו שאפשר אחרת, ושגישתם הועילה לחטופים הרבה יותר מאשר הקמפיין המשומן שפעל מנגד והזיק להם.
ההתנגדות להפגנות התבררה כנכונה (וקיבלה חיזוק נוסף בדבריו המדהימים של איתן מור: "עז-אדין אל חדאד אמר לי שאם יהיה מישהו שישוחרר ראשון זה אני, כי ממילא אבא שלי לא יוצא להפגנות"); הלחץ הצבאי דחק בחמאס והוביל אותו לוותר על קלף המיקוח החזק ביותר שלו; והדרישה - 'כולם בבת אחת', התבררה לא רק כתפילה, אלא כאסטרטגיה מעשית אפשרית.
צביקה, בשם מדינה שלמה אני רוצה להודות לך. תודה על גבורה, קור רוח, ומנהיגות בשעת מבחן אישי קשה ומורכב.
לדעתי, אתה ופורום תקווה ראויים לקבל פרס ישראל על מפעל חיים - כי הצלתם ועוד תצילו חיים רבים בגישתכם המיוחדת, ובמשך שנתיים זכיתם להפיח רוח חיים של גבורה ואמונה בעם שלם.
לסיום, אני מרשה לעצמי לבקש - עם חזרת בנך, וחזרת חייכם המשפחתיים לשגרה הדרגתית ב"ה, בבקשה תמשיך להשפיע על השיח הציבורי, והשמע את קולך הצלול, הברור והרגיש כל כך לטובת עמנו. אנחנו זקוקים לאנשים כמוך. איתן אמר עם חזרתו שהתגאה בחינוך שנתנו לו הוריו, ואני גאה להיות חלק מציבור ומעם שהורים כאלה שייכים אליו.
הכותב הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה