אירועי הימים האחרונים מייצרים בתוכנו שני וקטורים חזקים שפועלים כעת בעוצמה רבה: האחד הוא סנטימנט עמוק של אחדות וקירוב לבבות בחברה הישראלית לאור ומתוך חזרתם של החטופים, ומה שנראה כסיומה המסתמן של המלחמה.
האחר הוא יצירתו של שלב חדש במריבה הפנימית בתוכנו מסביב לשאלת הקרדיטים על ההישג שאליו הגענו, וההתחשבנות הפנימית מי תרם להישג ומי דווקא חיבל בו ועיכב אותו.
האם הוא בזכות מרים אדלסון והנשיא טראמפ, או דווקא בזכות רון דרמר ובנימין נתניהו? האם הוא בזכות המאבק האזרחי הנחוש שהובל על ידי מטה החטופים ומעגלי המחאה נגד הממשלה, בהובלת דמויות כעינב צנגאוקר ואחרים, או שמא המאבק הזה דווקא חיבל ביכולת להגיע לעסקה, חיזק את חמאס והעלה את המחיר להשבת החטופים?
האם הלחץ הצבאי וההתעקשות להמשיך את המלחמה במשך שנתיים היא שאפשרה להגיע לתוצאה שבה חמאס נשבר לבסוף ומסכים להחזיר את כל החטופים, או שמא התארכות המלחמה הייתה מיותרת וניתן היה להגיע לעסקה טובה דייה בשלב מוקדם הרבה יותר? ובכן, הבעיה בכל הוויכוח הזה היא שמכל צדדיו הוא משקף חשיבה בינארית של משחק סכום אפס; כאילו רק מרכיב אחד במציאות אחראי לתוצאה הטובה שאליה הגענו, ושאר המרכיבים פגעו בה או עיכבו אותה. במקום צורת החשיבה הצרה והבינארית הזו, כדאי לנו לאמץ נקודת מבט יותר רחבה ומורכבת, שלפיה דווקא האיזון שנוצר בין וקטורים סותרים ומתנגשים הוא שמצליח להגיע לנקודת האיזון שמאפשרת את ההגעה להישגים.
הייתה חשיבות מכרעת למאבק האזרחי בממשלה, ולאדוות שהוא יצר במציאות בכל מיני דרכים, ובו זמנית הייתה חשיבות גדולה לא פחות למאמץ המלחמתי הממושך וללחץ הצבאי הנחוש על חמאס לכל אורך המלחמה. וזאת למרות ששני הכוחות החברתיים והפוליטיים האלו, היו כוחות מנוגדים שנאבקו זה בזה לכל אורך המלחמה.
המעורבות של טראמפ והעשייה של מרים אדלסון היו קריטיות לתוצאה שהושגה, אך כך גם הפעולות שבוצעו על ידי נתניהו ודרמר וממשלת ישראל, דוגמת החלטה לתקוף בקטאר והאדוות העצומות שיצרה בעולם, והנחתו של המתווה המדיני המורכב שנוסח על ידי דרמר והוגש לממשל האמריקאי, לפני שעבר שינויים מסוימים על ידו. גם כוחות מתנגשים ומנוגדים יכולים ליצור יחד תוצאה רצויה, שלא ניתן היה להגיע אליה באמצעות אחד הכוחות לבדו.
והתובנה הזו חשובה לא רק למקרה הנוכחי; היא אבן פינה ליכולת שלנו ליצור אקוסיסטם בחברה הישראלית, שיש בו מקום חשוב וחיוני לגיוון ולמחלוקת, אך לא כזו שמייצרת מלחמת הכל בכל, שמבוססת על ביטול וטינה הדדית, ומובילה לבסוף להתפרקות ולהתפוררות.
אם כל אחד יפעיל את הווקטור שהוא מאמין שהוא נחוץ וחיוני, אך תוך כדי הכרה בכך שגם לכוחות האחרים יש מקום וחשיבות, ואפילו לכוחות שפועלים בכיוונים מנוגדים, נוכל אולי לעלות על מסלול שבו המחלוקות בתוכנו ישכללו את העמידה הלאומית שלנו, ולא יפרקו אותנו מבפנים.
הכותב הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" ביד הרב נסים בירושלים, מרצה באוניברסיטת רייכמן, ורב קהילה בצור הדסה