הסיפור המפורסם ביותר בין סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב הוא מעשה מאבידת בת מלך.
פעמיים במהלך הסיפור המשנה למלך מקדיש שנה שלמה להוצאת בת המלך מהשבי, עם אתגר מסויים שהוא צריך לעמוד בו. רבי נחמן מספר שדווקא ביום האחרון, ממש לקראת השחרור המיוחל, הוא נכשל (פעמיים!) ושוקע בשינה עמוקה, והיא נשארת במקום שהוא לא טוב.
השאלה ברורה: איך קורה דבר כזה שדווקא ביום האחרון הכשלון מצוי? גם בחיים שלנו, מדוע לפעמים דווקא ברגעים האחרונים, ממש לקראת סופו של הנסיון - אנו נופלים. דוגמא אחרת ומצויה היא ריבוי של תאונות דרכים דווקא בחמש דקות שלפני ההגעה הביתה.
אחת התשובות העיקריות היא שביום האחרון או ברגע האחרון התחושה היא - בעצם כבר סיימנו, אנחנו כבר 'אחרי', עשינו את זה, התאמצנו כל כך - ואנחנו כבר נוגעים בגאולה. אנחנו כבר שם. מתוך תחושה זו, עלול לבוא רפיון, זחיחות דעת, ואכן שוקעים לשינה עמוקה.
במהלך השנתיים האחרונות המאבק הפנימי העיקרי היה - מה עיקר מטרת המלחמה. מיטוט שלטון חמאס, הצבאי והאזרחי, או החזרת החטופים. רבים סברו שהמטרות משתלבות זו בזו, ומיטוט חמאס הוא המטרה העיקרית מבחינה לאומית, למען הבטחון של מדינת ישראל, והחזרת החטופים תבוא דווקא מתוך הלחץ הצבאי. קבוצה אחרת סברה שהעיקר זה להחזיר את החטופים, ולשם כך היו נכונים לוויתורים מופלגים, תוך הצבת מדינת ישראל בכלל, ותושבי העוטף בפרט, בסיכון עצום בעתיד.
ברוך ה' עשרים החטופים החיים בשבי חזרו אלינו. כולנו מלאי התרגשות שמחה והודיה, על כל אחד ואחד שחזר למשפחתו, וכולנו ביחד כעם אחד, החוגג את שובם של הבנים לביתם. הלב של כולנו יוצא אליהם ואל משפחתם, שסוף סוף הסיוט של השנתיים האחרונות הסתיים בשבילם. אנו מרגישים ממש כמו בתוך חלום, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
אולם, עלינו לחזור אל המציאות, ולא לשקוע בחלום. יחד עם השמחה הגדולה - עלינו לחזור ולשנן לעצמנו - המלחמה לא נגמרה. המטרה העיקרית, שהיא - מיטוט החמאס, לא התרחשה במציאות. היא כתובה אולי על דף הסכם, אך היא לא קרתה בפועל.
ההסכם כולל מחירים וסיכונים אדירים. שחרור מחבלים, רוצחים שפלים, שמעבר לעיוות המוסרי הנורא שבשחרורם לחופשי, עלולים להיות סיכון גדול בעתיד, כפי שכבר ראינו על בשרנו מהמרצחים ששוחררו בעסקאות קודמות. במקום שלטון צבאי שלנו, כיבוש והתיישבות כפי שהיה ראוי, ההסכם מדבר על שלטון בינלאומי/פלסטיני. מהלך שקשה מאוד לחשוב איך הוא יכול באופן ריאלי להיות מיושם, באופן שישמור באמת על בטחון מדינת ישראל ותושביה.
באחד מהפורומים שאני שותף להם, עלה דיון בין רבנים האם עתה, לאחר שחרור החטופים וההסכם, יש להמשיך לומר פרקי תהלים לאחר התפילה, כפי שנהגו קהילות רבות בשנתיים האחרונות. התחושה היא - החטופים שוחררו, יש הסכם, נגמרה המלחמה, ואפשר להרפות. הציבור כבר עייף ושחוק מלהתפלל, כך טענו.
אולם, להבנתי דווקא כעת אנו חייבים להמשיך להתפלל, ולהמשיך במעשה לפעול עם אל. אנחנו נמצאים בנקודת זמן קריטית מאוד. אנחנו חייבים להשאר דרוכים. לא ניפול לשאננות, לא ניפול לעייפות, לא ניפול לדמיונות ואשליות. לא נחזור בשום פנים ואופן לסיסמאות הנבובות של 'החמאס מורתע' או מוחלש, לאשליית הפסקת אש שיש עמה שקט מדומה, שמצמיחה מעבר לפינה את סרטן הטרור מחדש במלוא עוזו.
עלינו להמשיך להלחם, אם יהיה צורך בכך - גם בשדה הקרב, עד להשגת המטרה העיקרית של המלחמה - מיטוט שלטון הרצח של חמאס על כל היבטיו. "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".