נכחתי אתמול ביום האזכרה השני לחייל מיכאל בן חמו הי"ד, אירוע שבו חנכה המשפחה ספרייה חדשה ומפוארת. הספרייה ('בית מיכאל') נכנסה אל מבנה כולל אברכים חדש, "מאורות הראי"ה", שהוקם על ידי המשפחה עצמה רק לא מזמן.
קצת על מיכאל:
מיכאל בן חמו הי"ד (מייקל/מייקי), סמל מחלקת צלפים בגולני, נפל בקרב על קיבוץ כיסופים ב-7.10.2023, יומיים לפני חופשת השחרור שלו.
כמפקד כוח סיור, יצא מיכאל עם לוחמיו להילחם מול חוליות מחבלים רבות שחדרו לישראל, תוך הבנה שזו מלחמה על הבית.
בגבורה יוצאת דופן, נלחמו מיכאל וחייליו על מנת להגן על תושבי ומוצב כיסופים, הצליחו לחסל מחבלים ולעכב את השאר, ובכך מנעו את כיבוש המוצב.
מיכאל היה מפקד נערץ שדגל בערכים עמוקים, התחנך במוסדות תורניים-צבאיים והיה ידוע בצניעותו ורגישותו, תמיד חשב על כולם לפני עצמו.
את אהבתו למדינה ואת מחויבותו לצוות ביטא מיכאל ביומנו האישי: "כולי תקווה שיום יבוא ואני אוכיח שאעשה הכל למען המדינה, מעבר לכך שאתן הכל ואסכן הכל למען חבריי הצוות שלי".
להפוך שכול לעשייה חיובית
אב המשפחה, אדם אהוב וחיובי, מבקש כל העת לעשות טוב. עם הרבה ענווה, הוא בודק מה עוד אפשר לעשות, ומכוחו ומרוחו של בנו אהובו מיכאל הי"ד, הוא פועל ללא הרף.
את תמצית הפעולה הבלתי נגמרת הזו, של משפחתו של מיכאל, ניסח יפה הרב אבי לוי, רב בית הכנסת וחבר יקר שלי, בדבריו המצמררים:
"יש שכול ויש טראומה, והם כאן כדי להישאר, אי אפשר באמת להתגבר עליהם ולהעלים אותם, אבל משפחת בן חמו לוקחת את מה שקרה ועסוקה כל הזמן בעשייה חיובית: הכנסת ספר תורה לבית הכנסת, ועוד ספר למכינה, ועוד אנדרטה, ועוד 'בית מיכאל'- ספרייה תורנית עשירה לרווחת הציבור, יש כאן וודאי נחת רוח לנפטר".
הזווית הנכונה לכניסה לאטמוספירה
הרב עמי דנינו, ראש כולל 'מאורות הראיי"ה' שקם להנצחת מיכאל בן חמו ורונאל בן משה הי"ד, הרחיב בדבריו על המורכבות שבזמן:
"יום אסרו חג הוא יום מורכב השנה," אמר הרב דנינו, "מצד אחד שמחים ומצד שני הוא יום אזכרה לעליית מיכאל למעלה."
הוא קשר את המורכבות הזו לחודש תשרי כולו - ימי שמחה לצד ימי דין, אהבה לצד יראה - המרכיבים את עבודת ה' שלנו. ומכאן, עבר לאנלוגיה מרתקת להתמודדות עם השכול:
"חשבתם פעם איך חללית לאחר התעופה בחלל חוזרת לארץ? היא צריכה למצוא את הזווית הנכונה להיכנס לאטמוספירה. ממש כך גם יום האזכרה בפרט, וההתמודדות עם השכול בכלל."
יום האזכרה מחזיר אותנו ליום הבשורה, אך כשמסתכלים על משפחת בן חמו רואים כיצד הם מתעלים את האווירה ליצירה. לצד הגעגוע והאבל, הם חיים יצירה בשמחה ובאהבה.
"הם לא מתו, הם ממשיכים לחיות אותנו"
הרב התייחס לשאלתם הקשה של תלמידים: "האם החיילים שנפלו בשמחת תורה נידונו למיתה בראש השנה? אם כן, מה זה אומר עליהם?"
בחוכמה ענה להם הרב:
"הם לא מתו, הם ממשיכים לחיות אותנו, הרי אנו באים מכולם וחיים מברכתם."
דברים אלו משתלבים עמוק בתפיסת עולמה של היהדות, כפי שמבטא אותה הרב קוק באורות המלחמה פרק א':
"היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו."
במקום אחר, מדבר הרב קוק על דברי אברהם אבינו לאליעזר וישמעאל בדרך לעקדה: "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם." כיצד אברהם מבטיח שיחזרו שניהם, והרי יצחק הולך להיקרב על המזבח? התשובה היא שאברהם אומר כי גם מי שעולה למעלה על מזבח ה', בסוף חוזר להשפיע על המשפחה, הקהילה, ועל העם בכלל.
"עשה ואז עשה עוד"
דברי הרב מתקשרים באופן ישיר לדבריו של אחיו של מיכאל בן חמו, אוהד: חז"ל אומרים ש"אין עושים נפשות לצדיקים", לא צריך לבנות להם כביכול מומנט או מצבה גדולה, שהרי דבריהם הם זכרונם.
וכך כתב מיכאל ביומנו האישי, מילים שהפכו למנוע של המשפחה כולה:
"עשה ואז עשה עוד, כי המנוע לא עשוי מחומר אלא מרוח בלתי נגמרת".
האדם בא לעולם כדי "לעבדה ולשמרה" - לעשות טוב, לעבוד על ערכים ואותם להחדיר לתוך העולם, ולא לעסוק רק במצבו האישי שלו. זה היה מיכאל, שקפץ בשמחת תורה 'לעבדה ולשמרה', להתעסק באחרים, לא בעצמו. רוחו היא הרוח הבלתי נגמרת הממשיכה לחיות את כלל בניין העולם.
מכוח דברים אלו, של הדוברים, ושל המעשים שנעשים ברוחו של מיכאל, החייל היקר, אנו גם נדרשים להיות יותר ויותר ראויים, להמשיך לפעול, לעשות טוב, לחיות את הכלל.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר ישראלי