אפשר לבכות משמחה כשרואים את איתן מחבק את אביו, צביקה מור. אפשר לחוש את הלב מתרחב כשאבינתן נושק לאמא, דיצה אור.
להצטמרר מלראות את מתן אנגרסט מגלה מנהיגות בהלוויה של חברו לצוות, שנייה אחרי שחזר מהתופת.
ובזמן שבקצה העין מתערבבים המור והאור, הלב עולה על גדותיו, ובאותה נשימה נצבט. כי בשעה שאנחנו חוגגים את שובם של חטופינו, אי אפשר שלא להרהר במחיר. במה ששילמנו. ובמה שעוד נשלם.
להרגיש את החסד הנפלא של הרגע, ואת האחריות הכבדה של הנצח.
להרהר בעובדה שלעתים, כמו אדם המחפש מטבע תחת פנס הרחוב, לא כי שם איבד אותו, אלא כי שם יש אור - כך אנחנו לפעמים, מחפשים פתרונות במקום שנוח לחפש, לא במקום שבו הפתרון המוחלט מצוי.
אנחנו מחפשים הסכמים זמניים במקום ניצחון מוחלט ושריר. הכלה במקום הכרעה. "סבבים" במקום קץ המלחמות.
זה לא קרה בטעות, נעשתה בעבור זה עבודה שיטתית ויסודית שהובילו אנשים כמו אסא כשר, מנסח הקוד האתי של צה"ל.
בשקט, כמעט מבלי שנרגיש, מחקו את המילה "ניצחון" ממסמכי היסוד של צה"ל ורוקנוהו ממשמעותו האמיתית. זו לא תופעה שולית. אלא שינוי תפיסתי מערכתי.
כבר לפני שלושת אלפים שנה ידע עם ישראל להבדיל בין רוח הניצחון המוחלט לעומת זה הרגעי, ומהן ההשלכות.
העמק דבר מציין שעל שאול המלך נאמר "ואל כל אשר יפנה ירשיע" - ועל דוד המלך נאמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל".
שאול ניצח וחמל; דוד ניצח וישם ריבונות.
שאול השאיר את אגג בחיים; דוד הבטיח שהאיום לא יחזור.
שאול "עשה חיל ויך את עמלק" אך השאיר את שורש האיום קיים, מה שהביא עלינו את המן האגגי. דוד, לעומתו, לא רק הכריע את אויביו אלא "וישם בארץ נציבים" - יצר מציאות חדשה לחלוטין.
קציני קרן וקסנר אימצו גישה גרועה אפילו משאול - הם בנו צבא שהקוד האתי שלו מבוסס על פחד עמוק מהכרעה. במקום להכריע, אנחנו קונים שקט זמני.
באשר לעסקה הנוכחית:
ראשית, העובדות ידועות וברורות: למעלה מ-80% מהמחבלים המשוחררים בעסקאות קודמות חזרו לטרור. כשאמהות ואבות יבכו על ילדיהם שעוד ירצחו חלילה בידי המחבלים הללו, בידי סינוואר הבא, מה בדיוק נאמר להם? שדמם של ילדיהם סמוק פחות? זו גישת "שאול" במיטבה - ניצחון זמני שמחריף את האיום העתידי.
שנית, איזו הרתעה נשארת בידי מדינת ישראל, כאשר כל מחבל יודע שגם אם ייתפס, ישוחרר בעסקה עתידית?
ארצות הברית לעולם לא הייתה משחררת לחופשי רוצחים של מאות מאזרחיה. בשום קונסטלציה. זו כניעה מסוכנת לטרור.
דוד המלך לא היה משחרר את אויביו; הוא היה מבטיח שלא יוכלו לאיים שוב.
שלישית, ההיסטוריה לימדה אותנו שהסכמים אינם תחליף לניצחון מוחלט. גם מול גרמניה הנאצית היו שהאמינו בהסכמים - וכולנו יודעים כיצד הסתיימה האשליה הזו. גם בעסקת שליט הייתה תמיכה ציבורית רחבה, ואת מחיר הדמים שילמנו רק שנים לאחר מכן. הכי קל זה להסתכל על ההווה, אבל כשלומדים מהעבר, מבינים מה צופן העתיד.
רביעית, העסקאות הללו מהווים תמריץ ברור לחטיפות נוספות. הן מהוות הזמנה פתוחה לכל שונאי ישראל: תחטפו ישראלים, ותקבלו את מבוקשכם. כל יהודי על הפלנטה יעמוד תחת סכנת חטיפה. עוד שבעת אלפים אילן חלימי ח"ו.
חמישית, מה שהביא את החמאס לרכך את עמדותיו איננה הדיפלומטיה, אלא הלחץ הצבאי. זה הוכח בעסקה הראשונה והוכח אף כעת. לחץ צבאי עובד. חמאס נשבר כשפינוי תושבי העיר עזה החל להתרחש לראשונה במלחמה, זה היה צעד נכון שצריך היה להתבצע מזמן.
שישית, הוויתור על תכנית עידוד ההגירה מעזה לטובת "עידוד הישארות" הוא פספוס היסטורי. זו ההזדמנות לשנות את המציאות אחת ולתמיד באופן שימנע איומים עתידיים - בדיוק כפי שדוד המלך הבין שניצחון אמיתי דורש שינוי יסודי של הנוף האסטרטגי.
העובדה שבכירים במטכ"ל מובילים רוח שמחליפה ניצחון בויקטורי. - הובילה לכך שבמקום נצחון שמשמעותו הכרעה נצחית, קיבלנו ויקטורי, שמשמעותו עוד וי של הבאת שקט בין סבבים.
זו רוח פרוגרסיבית מסוכנת של פחד מהכרעה, כזו שרואה בניצחון מילה גסה.
הדשדוש בהכרעה הינו תוצאה של שנים של תפיסה פוסט-ציונית שחלחלה אל תוך מסדרונות הפיקוד הבכיר וגרמה להם להאמין שניצחון מוחלט איננו אפשרי או גרוע מכך, איננו רצוי.
כולנו רוצים לשמוח בימים הקרובים עם החטופים השבים לחיק משפחותיהם, אבל הרצון לשמחה כעת לא יכול להוות תירוץ להתעלמות מהעתיד לבוא, ולאי הכנה לקראתו.
וההכנה לקראת העתיד הזה מתחילה בנו, בעם שמשנה את תפיסתו, כי גם שאול כשחמל על אגג רמז על חולשה שהגיעה מהעם "וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל מֵעֲמָלֵקִ֣י הֱבִיא֗וּם אֲשֶׁ֨ר חָמַ֤ל הָעָם֙ עַל־מֵיטַ֤ב הַצֹּאן֙ וְהַבָּקָ֔ר"
השינוי מתחיל בכך שנחנך את ילדינו לאמונה בצדקת הדרך, לעמידה איתנה ולאורך רוח.
נחדיר בילדינו את התפיסה שאין מו"מ עם רוצחי יהודים.
שאין מקום בצבא יהודי לקצינים פרוגרסיבים שפוחדים מהכרעה ומטשטשים את המושג "ניצחון".
שאסור לגרור רגליים סביב פעולות של הפעלת לחץ צבאי מכריע.
שאסור לתמרץ חטיפות עתידיות באמצעות עסקאות מסוכנות.
נחדיר בהם שבעת המערכה שעוד תבוא יש להביא לעידוד הגירה, למגר את הטרור עד תומו, ולסיים את המערכה בניצחון ברור ומובהק - ובשביל זה עלינו קודם כל להחזיר את עצם המושג "ניצחון" לקדמת השיח הצבאי-מדיני, כי צבא שמפחד מניצחון, לעולם לא יוכל להשיג אותו.
הלוואי שנזכה לחוות את שמחת הפדות, את המור ואת האור, מבלי לשלם את המחיר של העתיד.