הדרוזים מופיעים לראשונה במאה ה11 למנין הנוצרים כפלג שפרש מתוך השיעים האיסמעליים ששלטו אז במצרים.
בתור כיתה נרדפת הסתגרו הדרוזים בהרי הלבנון. אחד התאורים הראשונים שלהם הוא של הנוסע היהודי ר' בנימין מטודלה שיצא למסע מספרד למזרח בשנת 1165. הוא העלה את רשמיו על הכתב בעברית בספרו "מסעות בנימין". בהגיעו לצידון שבלבנון של היום, פגש את הדרוזים וכותב בין השאר:
"אומה, נלחמים עם אנשי צידון. היא האומה הנקראת דרזיאן. ויושבים בהרים הגדולים ובנקיקי הסלעים. ואין מלך ואין שר ואין שופט עליהם. כי מעצמם הם יושבים בין ההרים והסלעים, ועד הר חרמון גבולם מהלך ג' ימים. והם אוהבים ליהודים, והם קלים על ההרים ועל הגבעות, ואין אדם יכול להלחם עמהם."
כלומר, כבר מראשית הופעתם הדרוזים מתוארים כאוהבי יהודים.
בשנת 1517 כבשו הטורקים העות'מניים את הלבנט. הטורקים הקימו בהר הלבנון את "אמירות הר הלבנון" בראשות האמיר הדרוזי פכ'ר א' דין הראשון. בשנת 1711 פרצה מלחמת אחים דרוזית. מלחמה זו ערערה את הדרוזים והביאה להגירה גדולה של דרוזים לאזור הררי בדרום סוריה. אזור שנקרא כיום הר הדרוזים, או מחוז סוידא על שם העיר הגדולה ביותר בו. כפי הנראה אזור זה נקרא בלשון חז"ל החורן. נתגלו שם בתי כנסת עתיקים מתקופת המשנה. זה מקום הררי מאוד. למשל, כמה פסגות בולטות בו הן: תל קני 1800 מטר מעל פני הים, תל ג'ואלין 1732 ותל סלימאן 1703. לשם השוואה: הר מירון גובהו 1200 מטר מעל פני הים, הר בעל חצור 1016 מטר, הר רמון 1037 מטר. כלומר, מרבית הפסגות של מרחב החורן גבוהות פי כמה מהפסגות הגבוהות ביותר של ארץ ישראל המערבית.
במאה ה-19 נרשמה השתתפות חריגה של יהודים ממוצא מזרחי בכוחות חמושים שפעלו תחת שלטון האמירים הדרוזים מבית שהאב בהר הלבנון. תופעה זו בולטת במיוחד בקרב יהודי העיירות חאצביא ודיר אל-קמר, קהילות עתיקות יומין אשר התקיימו לאורך דורות במרחב ההררי שבין הגליל ללבנון, ברציפות מאז ימי בית שני. היהודים באזורים אלו חיו בסמיכות לשכנים דרוזים ונוצרים, והשתלבו במרקם החברתי והכלכלי המקומי תוך שמירה על ייחוד דתי ותרבותי. קהילות אלו נחשבו לחלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה המקומית ונהנו ממידת כבוד ויחס שוויוני מצד השליטים, ובאופן חריג הורשו להחזיק נשק להגנה עצמית. יהודים אלו הפעילו כוחות חמושים והשתתפו בלחימה כחלק ממערך צבאי מאורגן עשרות שנים לפני הקמת בר גיורא וארגון השומר בארץ ישראל.
בשנת 1828, כאשר האמיר הדרוזי בשיר השני נדרש לגייס כוחות במאבקו לדיכוי מרד במחוז שכם (ג'בל נבלוס), נכללו בקרב אנשיו כמה עשרות יהודים יוצאי חאצביא ודיר אל-קמר. מדובר באירוע יוצא דופן בקנה מידה עות'מאני-מזרח תיכוני, שבו יהודים לקחו חלק פעיל ומזוין בפעולה צבאית לצידם של שליטים מוסלמים ודרוזים כנגד מרד מקומי. שניים מהלוחמים היהודים אף זכו לציון לשבח. יוסף בן חיים חצבאני, שנפצע בקרבות מול המורדים, ומרדכי בן שמעון מדיר אל-קמר, שנהרג במהלך הקרבות. העובדה כי שניים אלו שימשו כמפקדים בכירים בצבאו של האמיר מעידה על מידת האמון והכבוד להם זכו.
הגירה דרוזית גדולה מהר הלבנון להר הדרוזים הביא לרוב נוצרי מארוני בהר הלבנון. בשנת 1860 מרדו המרונים בשלטון הדרוזים. הדרוזים הביסו את המרונים אלא שאז צרפת התערבה צבאית ויצרה בהר הלבנון מעין מחוז אוטונומי מארוני. במפקד אוכלוסין שערכו הטורקים בשנת 1911 היו המרונים כשמונים אחוז מתושבי הר הלבנון.
במאי 1909 פרץ בהר הדרוזים מרד נגד הטורקים העות'מנים. הטורקים נסוגו מההר. אולם באוגוסט 1910 הגיע כוח צבאי עות'מאני בן כ-35 גדודים, ולאחר כחודש החל להתקדם לעבר היישובים הדרוזיים. הקרב הראשון התרחש בתחילת אוקטובר, והדרוזים נאלצו לסגת. קרב שני נערך ב-12 באוקטובר, שם שוב ניצחו העות'מאנים. ב-8 בנובמבר, לאחר מספר קרבות נוספים בהם הובסו הדרוזים, דוכא המרד סופית.
כוחות הצבא העות'מאני כבשו את כל ההר. כ-2,000 דרוזים נהרגו במהלך דיכוי המרד, אלה היוו כ-10% מהאוכלוסייה דאז. אלפים נוספים נפצעו או נפלו בשבי.. מנהיגי המרד נעצרו והוצאו להורג.
תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1916, חתמו הבריטים והצרפתים על הסכם הקרוי "הסכם סיקס פיקו". בהסכם זה תכננו איך לחלק ביניהם את האימפריה העות'מנית לאחר המלחמה. הצרפתים זכו באזור הקרוי היום סוריה ולבנון. את סוריה חילקו הצרפתים למספר מדינות. אחת המדינות הללו הייתה מדינת הדרוזים. אולם בקיץ 1925 מרדו הדרוזים. המרד הגיע לשיאו בהצלחת הדרוזים לגרש את החיילים הצרפתים ממוצביהם בהר הדרוזים. בשל מיעוט בחיילים והגעת החורף, החליטו הצרפתים לדחות את דיכוי המרידה לבוא האביב. לאחר מסע מלחמה ארוך באביב 1927 הצליחו הצרפתים לדכא את המרד. עם דיכוי המרד הדרוזי מיזגו הצרפתים את הר הדרוזים עם סוריה.
גם לאחר הקמתה של סוריה המודרנית ניסו הדרוזים לשמור על עצמאות. בינואר-פברואר 1954 התחולל עימות צבאי רחב בין כוחות הצבא הסורי, בפיקודו של הנשיא אדיב שישכלי, לבין קהילת הדרוזים שבג'בל אל-דרוז. ההתנגשות בשדה הקרב הייתה שיאה של מתיחות שהלכה וגברה בין השלטון המרכזי בסוריה לבין המיעוט הדרוזי.
המהלך הצבאי של שישכלי לווה במעצרם של בכירים דרוזים ובפריסת כוחות סוריים סביב כפרים דרוזיים. הדיכוי גרר תגובה חמושה מצד תושבי הר הדרוזים, שנאבקו ביחידות צבאיות סוריות, יזמו מארבים לשיירות תגבורת, וניתקו את הר הדרוזים מכלל המדינה. אף שהמרד דוכא באותו שלב, האירועים עוררו סערה רחבה בזירה הדרוזית, בישראל, בלבנון ובמדינות ערב, והיוו טריגר ישיר להפיכה צבאית שהפילה את שלטון שישכלי כחודש לאחר מכן.
ישראל התקשתה למנף את קשריה עם הדרוזים בישראל לטובת השגת מידע או השפעה בתוך סוריה. בשיאו של המשבר, דרוזים בישראל הדליקו מדורות, חסמו כבישים, הפגינו, ופנו לממשלת ישראל בדרישה להתערב. המנהיגות הדרוזית בישראל ערכה כינוסים וגינתה את השלטון הסורי. לעומת זאת, המנהיג הדרוזי של המרד סולטאן אל-אטרש לא יצר מגע עם ישראל - ובחר לבקש מקלט בירדן. ראש הממשלה משה שרת סיכם את תחושתו בנוגע להתנהלות הדרוזים ביומנו: "הם תומכים בפלישה לסוריה לכיבוש הר הדרוזים בשם שחרורו - אך אינם מוכנים להסתכן בעצמם".
הפספוס הגדול של ברית הדרוזית יהודית היה במלחמת ששת הימים. יגאל אלון שהיה אז שר בממשלת אשכול סיפר על מאמציו להביא לכך שישראל לא תעצור ברמת הגולן אלא תגיע עד הר הדרוזים. לדבריו הוא שוחח עם ראש הממשלה אשכול, עם אלוף פיקוד צפון דאז דוד אלעזר - דדו, עם שר הבטחון דיין. אפשר היה לדעתו להמשיך את המלחמה עוד יום או יום וחצי ולהגיע להר הדרוזים. (אמיר אורן, "ושוב ויתרתי, אלא מה", הארץ, 27.7.2007 ).
אילו חזונו של יגאל אלון היה מתממש, מלחמת יום הכיפורים לא הייתה מתקיימת כלל, ובטח לא כמו שהיא התקיימה בפועל, כי אוטונומיה דרוזית הייתה מגינה על אגפיה של מדינת ישראל.
בימים אלו, לאחר שישים שנה, שוב מתגלגלת לידי מדינת ישראל הזדמנות הסתורית.
אל נא נחמיץ אותה שוב.
הכותב הוא סופר סת"ם ובעל תואר שני במזרח תיכון מאוניברסיטת אריאל.
לתגובות: elizorrsegal3@gmail.com