אלפי בני אדם הגיעו היום (שישי) ללוות את ענבר הימן בדרכה האחרונה, יותר משנתיים אחרי שנרצחה בידי מחבלים ב-7 באוקטובר ונחטפה לרצועת עזה.
מסע ההלוויה נפתח באמירת פרק תהילים. הארון של ענבר נעטף בבד שחור ובדגל ישראל, וכמה מהמשתתפים הניחו לידו פרחים ואמרו: "סליחה ענבר". להלוויה בבית העלמין ירקון הגיעו בין השאר מתאם השבויים והנעדרים, תת-אלוף במיל' גל הירש; אלי שתיוי, אביו של עידן שנרצח ונחטף ב-7/10; רובי חן, אביו של החייל החטוף החלל איתי חן; מישל אילוז, שבנו גיא נחטף ונרצח ברצועה, והושב ארצה השבוע; שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל; ונשיא המדינה יצחק הרצוג לצד רעייתו מיכל.
הימן הייתה בת 27 במותה, ואתמול חשפה משפחתה כי שירתה כמפקדת בגדוד קרקל במהלך שירותה הסדיר בצה"ל. היא הושבה לישראל בליל רביעי לצד רס"ם מוחמד אלאטרש.
נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד "איך קרה שילדה של אור, אהבה וטוב מוצאת את מותה באכזריות כזאת, כשמפלצות החמאס גוררים אותה אל מחשכי השאול? באיזה עולם הורים צריכים לייחל במשך שנתיים איומות לזכות להביא את ילדתם האהובה לקבורה? ואיך קרה לנו, שככה נעשה לנו. באדמת ישראל, בבית שלנו.
שנתיים ימים שהשאלות האלה לופתות את הלב ולא מרפות. שנתיים, שמראות היום הנורא ההוא מלווים את כולנו, בשכבנו ובקומנו, וההלם לא שוכך. אבל עכשיו, כשאת כאן, ושבה אל האדמה הזאת יחד עם עוד אחים אהובים, וכשגם אחינו החיים שבו אלינו משבי החמאס עכשיו, אפשר אולי קצת להתחיל לנשום.
יפעת וחיים, עידו וכל משפחת היימן הנפלאה, ממה שזכינו לשמוע מכם, לקרוא וללמוד על ענבר ברור לי שענבר היתה אישיות מופלאה ויוצאת דופן. אמנית מלידה, נפש חופשיה, אמיצה, רגישה, שהרוח והחומר היו עבורה בית גידול ושפת אם ואב. ויחד עם זה, בשילוב נדיר ומעורר השתאות. ענבר היתה גם לוחמת ללא חת, שבלטה בגבורתה ובעוז רוח בשירותה הצבאי וביום הנורא ההוא".
רעיית נשיא המדינה מיכל הרצוג ספדה והוסיפה: "זכות עצומה נפלה בחלקנו במהלך השנתיים השחורות האלה, להכיר אתכם, יפעת וחיים, ועידו, דודה חנה, וכל משפחת הימן. מהמפגש הראשון בבית הנשיא, ועד החיבוק האמיץ בימים האחרונים באתר הנובה, בכיכר החטופים ובכנסת, פגשנו משפחה עדינה, אצילית ומיוחדת כל כך, שכל כולה מסירות ואהבה.
אתם הייתם ועודכם אלומת אור ורודה בשמי עננה כהים מאד. וברור שענבר - או באחד משמותיה הידועים ביותר: "פינק" - שאבה מכם כל כך הרבה יופי ומתיקות, שמוסיפים להאיר בפנים של כל אוהביה.
בתרבויות רבות מקובל ללבוש שחור במעמד כזה, אבל ברוחה של ענבר - שהוורוד שזהר ממנה בלט כל כך ביקשתם בקשה יפה וייחודית כל כך, שנבוא הנה לבושי ורוד. הזכרתם לנו שהוורוד של ענבר לא היה קישוט, הוא היה אמירה: על רוך שהוא כוח, על יופי שנושא אחריות, ועל האפשרות להאיר גם את המקומות החשוכים ביותר.
היום הזה, הוא יום של כאב, אבל מכאן - ברוחה של ענבר, אנחנו חולמים גם על מציאות חדשה: של תיקון, של ריפוי, של בניין. תודה לענבר ולכולכם - משפחת הימן האהובה - על השיעור היקר הזה. יהי זכרה של ענבר האהובה, ברוך לעד, ותהי נשמתה הברוכה ומפיצת הטוב צרורה בצרור החיים".
יפעת, אימה של ענבר, ספדה לה בהלוויה בבית העלמין ירקון: "לא האמנתי, יפה שלי, שאחרי שנתיים בסוף תחזרי אלינו. חיכינו חודש ועוד חודש, עסקה ועוד עסקה, ובסוף באת. כי את האחרונה. בגלל שאת אישיות שעוזרת לכולם, שפשוט חיכית שכל אנשי הנובה יבואו, ואת בסוף היית האחרונה. יפה שלי, יפה שלי, מההיריון שלי ידעתי שאקרא לך ענבר. אבן חן יקרה שלי, איך אמא נפרדת מהבת שלה אחרי שגידלה אותה 27 שנה? איך מגדלים ילדה כזאת מוארת ויפה שעוזרת לכולם ותמיד שמה את עצמה בסוף?
"תמיד אמרת לי, 'אמא, תעשי תמיד מה שטוב לך. את הכי יפה בעולם'. היינו יושבות לקפה, עם פלאפונים בצד, ואת אמרת לי שזה 'זמן אמא'. סיפרנו את הסודות הכמוסים האחת לשנייה. את הבת שלי וגם החברה הכי טובה שלי, ובזכותך השלמתי עם אחיך ואנחנו בקשר הכי טוב בעולם. את האנרגיות את העברת לנו. אין אחד שלא פוגש אותך ולא נגעת לו בלב, וזה אומרים כולם לי.
איך אמא קוברת את הבת שלה שהיא כל כך אוהבת, ילדת צבע ואהבה, שתמיד ראתה את הטוב שבאדם ושהיו לה חברים מכל הסוגים? איך ילדה כזאת טהורה וזכה נשארה רק 27 שנה? נדרתי נדר יפה שלי, מ-7 באוקטובר, שתחזרי הביתה. עכשיו, אחרי שנתיים ארורות, שבת אלינו הביתה, ואני אוכל סוף סוף לנשק את הארון שלך ולהיפרד ממך, אפילו שאני לא מעכלת שאת כאן".
"נוחי לך, מלאכית ורודה שלי", אמרה יפעת לבתה ענבר, "אני מבטיחה לך שלא נשכח אותך אף פעם, ותמיד תהיי בזכרונותינו כשנראה שקיעה ורודה. אני מבטיחה לך שתהיה לך מצבה ורודה, כמו שהבטחתי, שאוכל לדבר איתך ולשים לך נר ופרח. אוהבת אותך תמיד ולתמיד, אמא".
צילום מהלוויה: פאולינה פטימר
האב חיים ספד: "איך אבא אמור להספיד את הילדה שלו? זה הרי נוגד את הטבע. ילדים קוברים את ההורים שלהם, ולא להפך. איך אני יכול להיפרד כשאני מרגיש אותך, כאילו שאת בחיים. תודה על המתנה היקרה שהשארת לי על כך שאת חיה בתוכי. היית ילדה של נתינה אינסופית. ילדה של חופש, טבע, אור ואהבה. אני זוכר את הטיולים בכל שבת, את הנופשים לאילת עם אמא ועידו, כשהיינו רוכבים באופניים בפרדסים מאחורי הבית. אני זוכר שהייתי עושה לך קוקיות בשיער ולוקח אותך לגן. א הצחוק המתגלגל שלך, את החיבוק החזק שלך. אני זוכר כל רגע, ילדה יפה שלי.
"אף אחד לא הזהיר אותנו שנקבל מתנה יקרה כמוך וזה יהיה רק ל-27 שנים. אילו רק ידעתי, הייתי מנצל כל רגע וכל שנייה איתך. גם כשהתגייסת בחרת לעשות שירות משמעותי כלוחמת, ולמרות שאמא ואני פחדנו עלייך וניסנו לשכנע אותך לעשות תפקידים אחרים, אבל את בדרכך ובנחישות שלך הצלחת לשכנע אותנו והתגייסת לקרקל כלוחמת וכמפקדת. הלב הגדול שלך בא מתוך עוצמה ונחישות ולא מתוך חולשה. מילאת את העולם ביצירות שלך וצבעת את העולם בוורוד.
"ילדה שלי, אני מצטער כל כך שלא הייתי שם בשבילך כדי להציל אותך. סליחה שלקח לנו כל כך הרבה זמן להשיב אותך. תודה על כל מה שהיית בשבילנו. אני רוצה להגיד תודה לחיילים האמיצים ולעם ישראל שהיה איתנו, בלעדיהם לא היינו מצליחים להשיב אותך לארץ שכל כך אהבת. במשך שנתיים נאבקנו להשבתך, התפללנו וקיווינו. היית האחרונה שחזרת מבין הנשים והחטופה האחרונה שהושבה מהנובה. כך היית, תמיד דאגת לכולם לפני שדאגת לעצמך. אני כל כך אוהב אותך ילדה שלי, לא נשכח ולא נסלח".
